עב"ל 3880-04-13 א.ה. נגד המוסד לביטוח לאומי - פסקדין

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי הציבור גב' מיכל וינברג ומר אילן גבריאלי; ב"ל 59550-07-12), שבו נדחתה בקשת המערער להכיר בתביעה שהגיש כנגד המשיב כתביעה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו – 2006 (להלן – החוק).

בקליפת אגוז נציין כי המערער הגיש תביעה ובה טען שלפי סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, הוא זכאי גם ל"רכב רפואי", וזאת על פי אחוזי הנכות הרפואיים ולא לפי הכללים הקבועים בהסכם בדבר גמלת ניידות (להלן – התובענה). המערער ביקש כי התובענה תוכר כתביעה ייצוגית לפי החוק (להלן – הבקשה).

בהחלטה מיום 17.3.13 דחה בית הדין האזורי את הבקשה, בעיקרו של דבר מן הטעמים הבאים: (א) החוק אינו מאפשר הגשת תובענה ייצוגית כנגד המשיב, שכן תובענה כנגד המשיב אינה מנויה בתוספת השנייה לחוק; (ב) בית הדין לא שוכנע כי התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת; (ג) המערער אינו עונה על הדרישה שבסעיף 4(א)(1) לחוק משהוא אינו נמנה עם חברי הקבוצה של נפגעי עבודה אשר יש להם גם הגבלה בניידות והם זכאים הן לקצבת נכות מעבודה והן לקצבת ניידות והטבות אחרות לפי הסכם הניידות; (ד) לא ניתן לראות במערער כמי שיצליח לנהל את ענייני הקבוצה בדרך הולמת כמתחייב מסעיף 4 (א) (3) לחוק.

המערער ערער על ההחלטה לבית דין זה. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכלל חומר התיק הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות, וכי נכונה מסקנת בית הדין האזורי כי יש לדחות את הבקשה, ולו מן הטעם שהתובענה אינה מנויה בתוספת השנייה לחוק, מהטעמים שפורטו בפסק הדין. מעבר לאמור נוסיף את הדברים הבאים:

א.סעיף 3 (א) לחוק קובע כי: "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית ....". המערער לא הצביע על קיומה של הוראת חוק מפורשת הקובעת כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית בעניין מושא התובענה שהוגשה, ולפיכך נותר לבחון האם התובענה מפורטת בתוספת השנייה.

ב.לעניין התוספת השנייה לחוק טוען המערער כי התובענה באה בגדרו של פרט 2 שעניינו "תביעה נגד מבטח, סוכן ביטוח או חברה מנהלת, בקשר לענין, לרבות חוזה ביטוח או תקנון קופת גמל, שבינם לבין לקוח, לרבות מבוטח או עמית, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". המערער טוען כי המשיב (להלן – המוסד) הוא "מבטח". עיון בסעיף 2 לחוק מעלה כי "מבטח" הוא - "כהגדרתו בחוק הפיקוח על הביטוח". הכוונה, לפי סעיף 2 לחוק, לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א – 1981. על פי חוק הפיקוח על הביטוח, "מבטח" הוא "מי שקיבל רשיון מבטח ישראלי לפי סעיף 15(א)(1) או מי שקיבל רשיון מבטח חוץ לפי סעיף 15(א)(2)". מובן, כי המוסד לביטוח לאומי אינו בגדר "מבטח" לפי חוק הפיקוח על הביטוח. מכאן, שהתובענה אינה באה בגדרו של פרט 2 לתוספת השנייה לחוק.

ג.מעבר לאמור נוסיף שכבר נפסק בעניין ישראל אבירם [עב"ל (ארצי) 204/97 ישראל אבירם – המוסד לביטוח לאומי, (7.11.2006)] כי תביעות לגמלה לפי חוק הביטוח הלאומי אינן מנויות בתוספת השנייה לחוק, ולכן לא חל עליהן החוק.

סוף דבר – הערעור נדחה. לאחר שהבאנו בחשבון, מחד גיסא, כי עסקינן בדחיית בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, כמו גם את היות הבקשה לא מבוססת בדין, ומאידך גיסא את מדיניות בית הדין בפסיקת הוצאות בהליכים של תובענות כנגד המוסד, החלטנו לחייב את המערער לשלם למוסד הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ בלבד. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין למערער, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ד (17 ספטמבר 2014) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.