עב"ל 33746-01-14 בן ציון שרעבי נ' המוסד לביטוח לאומי

השופט אילן איטח

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור מר אלכס לוין וגב' ציפורה ארליך; ב"ל 24515-09-11), שבו נדחתה תביעת המערער להכיר בליקוי בברכיו כתוצאה של פגיעה בעבודה לפי עילת המיקרוטראומה.

   המסגרת

2. בקליפת אגוז נציין כי המערער, יליד 1952, עובד כנהג אוטובוס משנת 1982, שעות ארוכות מדי יום. המערער עתר להכיר בליקוי בברכיו כליקוי שהוא תוצאה של פגיעה בעבודה, לפי עילת המיקרוטראומה. לטענתו, בשל פעולות כיפוף ויישור של רגל ימין לצורך לחיצה על דוושת הגז ודוושת הבלם, ומנגד בשל תנוחה לא נוחה של רגל שמאל שיצרה על ברך זו עומס – נפגעו ברכיו.

3. בית הדין האזורי קבע כי לא הוכחה תשתית מתאימה לבחינת התביעה לפי עילת המיקרוטראומה– לא ביחס לרגל ימין ולא ביחס לרגל שמאל.

4. המערער ערער על פסק הדין. הצדדים טענו בישיבת קדם הערעור והסכימו כי טיעוניהם יראו כסיכומים בכתב וכי פסק הדין יינתן על יסודם ועל יסוד כלל החומר המצוי בתיק.

   הכרעה

5. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל בנוגע לרגל ימין ולהידחות בנוגע לרגל שמאל. להלן טעמינו:

   רגל ימין

6. בית הדין האזורי קבע את העובדות הבאות:

   "מסקנתנו מכל האמור בגרסתו ביחס לברך ימין היא כי התובע, נהג אוטובוס מ-1982 נהג בקווים בין עירוניים וב-20 שנים אחרונות בקווים עירוניים, כשרגל ימין עוברת מדוושת הגז לדוושת העצר, הלוך וחזור, כי מדובר בנהיגה של 12 שעות ביום, במהלכן עושה הוא 4 קווים, כל קו אורך שעה וחצי – שעה וארבעים וחמש דקות, במהלך כל קו נמצא הוא בעיר בה הכבישים משובשים, במשך חצי שעה לכל כיוון לכל קו."