מ.ד. נ' המוסד לביטוח לאומי - פסקדין

השופט אילן איטח

1. השאלות העומדות להכרעתנו במסגרת פסק דין זה הן האם לבית הדין לעבודה נתונה סמכות להאריך מועד הקבוע ב"חיקוק" להבאת עניין לבית הדין לעבודה, בשעה שאותו "חיקוק" שותק ביחס לשאלת הארכת המועד; ואם כן – מהו מקור הסמכות לכך. בבואנו להכריע בשאלות אלה, נידרש בעיקר לפרשנות תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן בהתאמה – תקנה 125 ו-תקנות בית הדין), שעניינה הארכת מועדים, ושמפאת חשיבותה נביאה כלשונה כבר עתה:

   "מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו." (הדגשה הוּספה – א.א.)

    

   שאלות אלה ואחרות התעוררו בכל אחד משני ההליכים שבכותרת, כמפורט להלן.

   עב"ל 33351-11-12

   רקע

2. סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי), המצוי בפרק ט' לחוק זה שעניינו ביטוח נכות, קובע כי "החלטות של ועדה רפואית לעררים...., ניתנות לערעור, בשאלה משפטית בלבד, לפני בית דין אזורי לעבודה...". סעיף 396 לחוק הביטוח הלאומי מסמיך את שר המשפטים, בהתייעצות עם שר העבודה והרווחה, "לקבוע הוראות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים לענין חוק זה לפני בית הדין לעבודה" (הדגשות הוספו – א.א.). מכוח הסמכה זו הותקנו, בין היתר, תקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), תשל"ז – 1977 (להלן – תקנות המועדים לערעור). על פי תקנות אלה, ניתן להגיש ערעור על החלטות מסוימות, ובהן "החלטה של ועדה רפואית לעררים... כאמור בסעיף 213 לחוק", "לבית הדין האזורי לעבודה תוך שישים ימים מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער...". התקנות אינן מתייחסות לאפשרות להאריך את המועד האמור.

   לשלמות התמונה נציין כבר עתה כי מכוח ההסמכה שבסעיף 396 לחוק הביטוח הלאומי, הותקנו תקנות נוספות – תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969 (להלן – תקנות המועדים לתובענה), ובהן נקבע, בין היתר, כי תובענה נגד החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד) תוגש לבית הדין אם חלפו לא יותר משנים עשר חודשים מהמועד שבו קיבל המבוטח את החלטת המוסד שעליה הוא מבקש להשיג. גם תקנות המועדים לתובענה שותקות ביחס לאפשרות להאריך את המועד הקבוע בהן.

3. המערער בעב"ל 33351-11-12, מר מ. ד.(להלן – מר דולאני) הגיש למוסד, שהוא המשיב בהליך זה, תביעה לתשלום קצבת נכות כללית. ביום 28.4.11 התכנסה ועדה רפואית לעררים (להלן – הוועדה לעררים) לדון בעניינו של מר ד.וקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 53% (להלן – החלטת הוועדה לעררים). ביום 2.6.11, כלומר בתוך תקופת 60 הימים להגשת ערעור על החלטת הוועדה לעררים, פנה מר ד.ללשכה לסיוע משפטי בחיפה (להלן – לשכת הסיוע) בבקשה שתסייע לו בהגשת ערעור על ההחלטה. מהחומר המצוי בתיק לא הוברר המועד שבו אישרה לשכת הסיוע את הטיפול בעניינו של מר דולאני.

4. ביום 25.3.12, כלומר בחלוף כמעט כשנה ממועד החלטת הוועדה לעררים, הוגשו לבית הדין האזורי בחיפה, באמצעות לשכת הסיוע, ערעור על ההחלטה וכן בקשה להארכת המועד להגשת הערעור (להלן – הבקשה להארכת המועד). את הבקשה להארכת המועד ביסס מר ד.על שני טעמים: האחד, כי פנייתו ללשכת הסיוע היא שעיכבה את הגשת הערעור והלכה היא שפנייה ללשכת הסיוע מהווה טעם מוצדק להארכת המועד. האחר, כי מצבו הבריאותי והנפשי מנע ממנו את הגשת הערעור, "על דעת עצמו וללא כל ייעוץ משפטי", במועד הקבוע לכך.

   בית הדין האזורי הורה למוסד להגיש תגובה לבקשה להארכת המועד. המוסד הודיע כי אינו מסכים להארכת המועד, אך ציין כי הוא "מסכים לשוב ולשקול עמדתו באם יומצא לו פירוט של מועד פנייתו הראשון של המערער לסיוע משפטי". לאחר שנמסרו לו הפרטים המבוקשים הודיע המוסד כי הוא עומד על סירובו להארכת המועד, וזאת "לאור פער הזמנים בין החלטת הועדה לבין הפניה לביה"ד". בהמשך לכך ניתנה החלטת בית הדין האזורי, שנגדה מופנה הערעור דנן.

   החלטת בית הדין האזורי