עב"ל 27849-09-13 המוסד לביטוח לאומי נ' ו' - פסקדין

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1. לפני בקשת המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין ונציגי הציבור מר עמי בריל ומר רפאל גליק; ב"ל 2743-08) מיום 12.8.13, אשר קיבל את תביעת המשיב וקבע כי אירוע האוטם הלבבי בו לקה הוחש כתוצאה מאירוע חריג בעבודה ועל כן הינו בגדר "תאונת עבודה", כמשמעותה בחוק הבטוח הלאומי.

    

   הרקע לבקשה:

   2.כפי שעולה מפסק הדין, המשיב הינו יליד שנת 1958, נהג מונית עצמאי. ביום 24.7.07 בשעות הערב "נצמד אליו רכב טרנזיט שניסה להיכנס ברווח שבין רכב התובע לבין הרכב שלפניו. הטרנזיט עמד לפגוע ברכבו של התובע. ברכב הטרנזיט ישבו 4 צעירים שהחלו לצעוק על התובע, לקלל אותו ולאיים עליו שיהרגו אותו" (להלן – האירוע החריג בעבודה). המשיב חש ברע אותו לילה, ולמחרת אושפז בבית החולים ואובחן כי לקה באוטם שריר הלב.

    

   3. תביעת המשיב להכיר באירוע כתאונה בעבודה נדחתה על ידי המוסד ועל כן הוא עתר לבית הדין האזורי. הצדדים הסכימו כי ימונה מומחה רפואי בתחום הקרדיולוגיה, ובסופו של דבר - לאחר השתלשלות שאין צורך לפרטה לצורך החלטה זו - מונו שלושה מומחים רפואיים. המומחה הראשון, פרופ' אנדרי קרן, קבע כי אין קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין האוטם הלבבי בו לקה המשיב, וזאת בין היתר בהתחשב בכך שהחל לחוש בלחצים בחזה יומיים טרם האירוע החריג, ולחלופין גם אם הייתה השפעה כלשהי - הייתה היא מזערית. המומחה השני, פרופ' אליעזר קפלינסקי, קבע כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין הופעת האוטם במועד בו הופיע, כאשר הסימפטומים מהם סבל המשיב החל מאותו לילה מהווים "גשר" בין האירוע מיום 24.7.07 לבין האוטם שאובחן למחרת. המומחה השלישי, פרופ' ולטר מרקביץ, קבע כי "בהתחשב בכל הגורמים, ובמיוחד בזמן הלא ארוך שעבר בין האירוע החריג ובין הופעת האוטם, לא ניתן לשלול שקיים קשר סיבתי בין האירוע הנפשי בעבודה ובין האוטם הלא גדול שהיה ב- 25.7.07. יתכן שללא האירוע בעבודה האוטם היה מתפתח מאוחר יותר, כלומר לאחר מספר ימים, שבועות או אולי חודשים...". עוד קבע כי "השפעת האירוע בעבודה בהחשת האוטם במועד שהיה הייתה פחותה מהגורמים הקונסטיטוציוניים שהיו לחולה. נראה שהשפעת האירוע בעבודה בהחשת האוטם למועד שהיה אינה זניחה או פחותה בהרבה..." (ההדגשה אינה במקור; יצוין כבר כעת כי לטענת המוסד, מדובר בטעות קולמוס וכוונת המומחה הייתה ל"הינה").

    

   4.בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעתו של המשיב. בית הדין שוכנע כי יש להתבסס על חוות דעתו של המומחה השלישי, פרופ' מרקביץ, ולא על שתי חוות הדעת הנוספות, וכי מכלל תשובותיו של פרופ' מרקביץ עולה כי האוטם הלבבי מיום 25.7.07 הוחש כתוצאה מהאירוע בעבודה. כפועל יוצא מקביעות אלה הכיר בית כדין באוטם שריר הלב בו לקה המשיב כפגיעה בעבודה וחייב את המוסד לשלם למשיב דמי פגיעה כחוק וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 7,000 ₪.

    

   הבקשה וטענות הצדדים:

   5.ביום 12.9.13 הגיש המוסד ערעור על פסק הדין, וביום 18.6.14 הגיש את הבקשה שלפני לעיכוב זימונו של המשיב לוועדה רפואית לצורך קביעת אחוזי נכותו. המוסד טוען כי ביצוע פסק הדין ירוקן למעשה מתוכן את הערעור. לטענתו, סיכויי הערעור טובים, שכן שגה בית הדין בכך שהכיר באירוע האוטם הלבבי אותו עבר המשיב כפגיעה בעבודה. לטענתו, האירוע שעבר המשיב נבע ממצבו התחלואתי; על אף שפרופ' מרקביץ ציין כי "קיימת אפשרות של קשר סיבתי" – לא די בכך לפי ההלכה הפסוקה; וממילא השפעת האירוע בעבודה – גם אם נניח כי הייתה כזו – פחותה מהרבה מהשפעת גורמי הסיכון האישיים.

    

   6.לעניין מאזן הנוחות נטען כי זימונו של המשיב לוועדה רפואית טרם הכרעה בערעור יכול להביא לשתי החלטות סותרות של הוועדה הרפואית ושל בית הדין, דבר שאף יכול להשפיע על תוצאות הערעור. עוד צוין כי זימון לוועדה אינו עניין טכני בלבד וכרוכות בו עלויות רבות הממומנות מכספי הציבור, כאשר לא ראוי לקיים דיון בוועדה על בסיס שאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים, באופן שהחלטת הוועדה תהפוך לתיאורטית בלבד. כן נטען כי זכויותיו של המשיב לא תיפגענה אם יעוכב זימונו לוועדה עד למתן החלטה בערעור, שכן המשיב יקבל גמלה רטרואקטיבית לפי קביעת הוועדה. בנסיבות אלה, כך נטען, הנזק הצפוי למוסד אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין ולאחר מכן יתקבל הערעור, גדול מהנזק הצפוי למשיב אם יעוכב ביצוע פסק הדין והערעור יידחה.

   7.המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי הבקשה הוגשה בשיהוי חריג - שדי בו כשלעצמו לפי הפסיקה כדי להצדיק את דחיית הבקשה. המשיב מדגיש כי כבר ביום 17.9.13 ביקש לזמנו לוועדה רפואית מכוח פסק דינו של בית הדין האזורי, וביום 15.12.13 הגיש טופס תביעה פורמאלי לקביעת דרגת נכות מעבודה, כאשר המוסד עשה דין לעצמו ועיכב את ביצוע פסק הדין זמן רב טרם הגשת הבקשה על ידו. רק לאחר פניות רבות מצדו, טרח המוסד והגיש את הבקשה, בחוסר תום לב שכן לא התייחס כלל בבקשתו לרקע שקדם להגשת הבקשה. עוד נטען כי יש לדחות את הבקשה על הסף בשל העדר תצהיר, שכן טענות בדבר עלויות זימונו של המשיב לוועדה נעדרות תימוכין. לטענתו, נפסק כי שיקול תקציבי אינו חזות הכל ואין בו כדי לגבור על התכלית הסוציאלית העומדת בבסיס חוק הביטוח הלאומי ומצבו הרפואי של המשיב, ועל כן יש להעדיף את ביצוע פסק הדין על פני עיכובו.