לאחר ששמע את המערער; את העדים מטעמו: מר בוריס איבשימן שעבד יחד עם המערער במחלקת הדגים תקופה קצרה לפני ראש השנה, ומר יגאל יפרח – חבר של המערער מתקופת הצבא שנהג לבקר את המערער בעבודתו; ואת העד מטעם המוסד: מר שי נחום – מנהל סניף ברשת XXX, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער משלא הוכחה לפני תשתית מתאימה לעילת המיקרוטראומה. בית הדין האזורי קבע כך:
"18.תביעת התובע מבוססת על הטענה כי תנאי עבודתו גרמו לו להתאפקויות חוזרות ונשנות – טענה שנסתרה. שוכנענו כי אופי עבודת התובע לא מנעה ממנו לצאת להפסקות אלמנטריות לצורך אכילה או להתפנות ואם התובע נמנע מלצאת להפסקות אלה במהלך עבודתו, הרי שהדבר לא נבע מדרישות תפקידו בעבודה אלא ממניעים אחרים שאינם קשורים לעבודה. כך, אין לקבל את טענת התובע כי רוב הזמן הוא עבד לבד במחלקה. אמנם מהעדויות עולה כי בתקופות מסיימות ובחלק משעות העבודה התובע עבד בגפו במחלקה אולם נחום, בעדותו, הבהיר כי יחד עם התובע עבד עובד נוסף וכי היו תקופות בהן התובע עבד עם בני דודים שלו ולקראת החגים הצטרפה אף בת משפחה נוספת. עוד הוסיף שאין מצב שהמחלקה התנהלה עם עובד אחד בלבד. עדות זו לא נסתרה על ידי התובע. נציין, כי הוכח לפנינו שעבודת חיתוך וניקוי הדגים, עליה היה אמון התובע, בין היתר, התבצעה גם על ידי עובדים אחרים (בוריס העיד כי במסגרת עבודתו הוא היה מבצע עבודה זו) ומכאן שאין מדובר בעבודה הדורשת ייחודיות ספציפית המפחיתה באופן כה משמעותי את מאגר כוח האדם שיכול לבצעה.
כמן כן, הוכח כי כמות העבודה השתנתה בהתאם ליום בשבוע כאשר בימים א' - ד', להבדיל מסופ"ש וחגים, העבודה הייתה פחותה ולדברי נחום – "פשוט לא היה לו (לתובע - א.ס.) מה לעשות בימים אלה". גם יפרח, בעדותו, ציין שבתחילת השבוע לא היה לחץ כאשר ביום ראשון לא הייתה עבודה אלא בעיקר קבלת סחורה. בתקופות החגים העבודה הייתה רבה יותר ודרשה תגבור של עובדים נוספים, ואכן המחלקה תוגברה. כך או כך, התרשמנו כי תיאורי התובע באשר לתנאי עבודתו וחוסר יכולתו, כביכול, לצאת להפסקות במהלך כל שעות העבודה הינם מוגזמים, בלתי סבירים ואף נסתרו.
אין עוררין כי העבודה במחלקת הדגים והבשר הייתה קשה, אינטנסיבית ומאומצת. יחד עם זאת, אין המדובר בתנאי עבודה קיצוניים אשר אינם מאפשרים לתובע לעזוב את העמדה לזמן מה ולגשת לשירותים שהיו בתוך הסניף ובמרחק כ-100 מטר מהמחלקה. בהקשר זה יצוין כי פסק הדין שהובא על ידי ב"כ התובע, נסיבותיו שונות מהמקרה מושא פסק הדין, מששם דובר במבוטח שעבד כנהג משאית אשר הוכח שבשולי הדרך אין מקום עצירה למשאית ורכבים בסדר גודל בהם נהג התובע ועל כן אין זה מופרך כי במהלך יום העבודה לא יכול היה לגשת לשירותים באופן סדיר ונאלץ להתאפק ארוכות.
19.זאת ועוד, לא הוכח שבפועל התובע נמנע מלצאת במהלך העבודה להפסקות קצרות לשירותים או לצורך אכילה ושתייה –אלא ההיפך. התובע העיד כי כאשר היה לו זמן פנוי הוא היה אוכל דבר מה וכי כאשר הוא היה יוצא להפסקה קצרה לצורך נוחיות או אכילה, היו מיד קוראים לו בכריזה. עדות דומה נמסרה גם על ידי יפרח שהעיד כי כאשר התובע היה יוצא להפסקה מיד הוא היה נקרא במערכת הכריזה לשוב לעבודתו. ללמדך – במהלך יום העבודה, התובע מצא את הזמן לצאת לשירותים ולצאת להפסקות אוכל.
לזאת נוסיף, כי בוריס העיד שכאשר היה צריך לצאת לשירותים במהלך העבודה הוא היה יוצא. כמו כן, מעדותו של בוריס עולה כי הוא לא שם לב אם התובע יצא או לא לשירותים במהלך העבודה. הננו סבורים, כי ככל ואכן הייתה התנהלות כה קיצונית בה התובע כלל לא היה יוצא לשירותים במהלך העבודה, בוריס היה שם לב לכך, במיוחד כאשר נדרש הוא להיזכר בהתנהלות התובע במסגרת מתן עדות בבית הדין.
גם מעדותו של יפרח ניתן ללמוד כי בפועל התובע מצא זמן פנוי במהלך המשמרות בהן עבד. יפרח העיד כי הוא היה מבקר את התובע כמעט בכל יום, פעמיים ביום, וכי כל ביקור ארך כחצי שעה. תחילה העיד כי 'הייתי עומד בצד, רואה שהוא עסוק ואומר לו שלום' ורק כאשר הקשה ב"כ הנתבע השיב שהביקור הקצר היה חצי שעה לפחות. 'הביקור הזה של שלום הוא זמן של חצי שעה... בזמן שהוא עבד היינו מחליפים כמה מילים בחצי שעה שהייתי שם'. עולה בבירור כי יפרח, לא כאשר ביקר את התובע פעמיים ביום לא רק עמד והסתכל על התובע למשך חצי שעה, אלא שבמהלך ביקוריו מצא התובע זמן להתפנות מעבודתו ולשוחח עם יפרח. לולא היה כך, סביר כי יפרח לא היה ממשיך את מנהגו להגיע לסניף בו עבד התובע, מידי יום ביומו, פעמיים ביום, רק על מנת לעמוד בצד ולהסתכל על התובע.
בהקשר זה נוסיף, כי אין לקבל טענה לפיה התובע נמנע מלשתות במהלך המשמרת בשל לכלוך בידיו - טענה שנסתרה בעדותו של יפרח. מעדויות הצדדים, לרבות עדי התביעה, עולה כי במהלך יום העבודה היו הפוגות בקבלת קהל בעמדה וברי כי בזמנים אלה, הגם שהייתה לתובע עבודה נוספת לבצע, לא הייתה כל מניעה שהתובע ייקח הפסקה על מנת לאכול או לגשת להתפנות ובפועל כך עשה. לבטח נכונים הדברים לגבי ימים א'-ד' בהם העבודה הייתה מועטה. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור עדות התובע כי נהלי המקום לא מנעו ממנו לקבל הפסקות במהלך היום, ועדות המעסיקה שלא קיים מצב שהתובע עבד ללא הפסקות אוכל ושירותים ומצב שכאשר היה צורך בהפסקה – לא היה מי שיחליף אותו.
20.לאור כל האמור, משהוכח לפנינו כי תנאי העבודה לא מנעו מהתובע לצאת להפסקות קצרות לצורך אכילה, שתייה או התפנות לשירותים, וכי בפועל התובע יצא במהלך עבודתו להפסקות השתכנענו, כי קיימת הפרזה וחוסר סבירות בטענות התובע, באשר לבעייתיות להתפנות בעת העבודה במחלקה הגם שיתכן והתובע התאפק מידי פעם עקב לחץ בעבודה. לאור האמור לא הונחה התשתית העובדתית ליישום תורת המיקרוטראומה ועל כן – דין התביעה להידחות." (הדגשות הוספו – א.א.)