עב"ל 20147-01-14 ש.א. נגד המוסד לביטוח לאומי

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור גב' גרסיאלה ביל כהן ומר יגאל ליבר; בל 745-06-12), שבו נדחתה תביעתו של המערער לקבל הפרשי "קצבת זקנה לנכה".

המערער קיבל מהמשיב (להלן – המוסד) החל משנת 1979 קצבת נכות כללית וקצבת שירותים מיוחדים. החל מיום 1.10.2002 מקבל המערער "קצבת זקנה לנכה", בהתאם להוראות סעיף 251 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], השנ"ה – 1995 (להלן – החוק).

המערער טען בבית הדין האזורי כי המוסד לא חישב כדין את הסכומים המגיעים לו בגין הקצבאות שהוא מקבל, ותבע את ההפרשים. בערעור לפנינו זנח המערער את טענתו לעניין הקצבה לשירותים מיוחדים, ונותרה מחלוקת בעניין אופן חישוב קצבת זקנה לנכה.

בהתאם לסעיף 251 לחוק זכאי המערער ל"גמלה נוספת לנכה", שהיא סכום ההפרש בין סכום קצבת הזקנה לבין סכום קצבת הנכות. לטענת המערער, יש לחשב את ה"גמלה נוספת לנכה" על בסיס ההפרש בין סכום קצבת הנכות לבין סכום קצבת הזקנה הבסיסית, ללא תוספת ותק לקצבת זקנה, ולשלם לו תוספת ותק לקצבת זקנה בנוסף ל"גמלה נוספת לנכה". לטענתו, תשלום ה"גמלה נוספת לנכה" על בסיס קצבת הזקנה כולל תוספת ותק, מביאה לתוצאה שלפיה לא משולמת לו בפועל תוספת ותק לקצבת זקנה. נציין, כי על פי דרך החישוב של המערער, סכום "קצבת הזקנה לנכה" אותה היה זכאי לקבל בעת הגיעו לגיל פרישה אמור לעלות על סכום קצבת הנכות הכללית שקיבל ערב הגיעו לגיל זקנה.

בית הדין האזורי, לאחר שבחן את הוראות החוק בעניין, דחה את דרך החישוב לה טען המערער. בית הדין סקר את הוראות הסעיפים הרלוונטיים והסביר מדוע אין לקבל את דרך החישוב המוצעת על ידי המערער.

המערער ערער על פסק הדין ושב ופרש לפנינו את טענותיו באשר לדרך החישוב. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכלל חומר התיק הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות וכי ראוי לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי לפי תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991. נדגיש, כי אופן החישוב לו טוען המערער אינו עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה שנועדה לשמר את גובה קצבת הנכות המשולמת למבוטח כך שבמעבר מקצבת נכות כללית לקצבת זקנה, לא יפחת סכום הקצבה המשולם לו. על כך ניתן ללמוד גם מכך שעל פי הוראת סעיף 251(ג) קצבת הזקנה לנכה מעודכנת בשיעורים ובמועדים שבהם מתעדכנת קצבת הנכות.