בלזר נ' ועדת האתיקה של הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה - פסקדין

1. בפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל (להלן בית הדין הארצי) (צ' אמיר, עו"ד, אב"ד; ע' וייזר, עו"ד, חב"ד; ד"ר ר' קוט, עו"ד, חב"ד) מיום 6.11.2017 בבד"א 62/17. בפסק הדין נדחה ערעור שהגיש המערער בפניי על הכרעת דינו של בית המשפט המשמעתי במחוז חיפה (להלן – בית הדין המחוזי) (ע' אמיר, עו"ד, אב"ד; א' רוזנטל – נעמן, עו"ד, חב"ד; א' מסרי, עו"ד, חב"ד) בתיק בד"מ 57/16, בה הורשע המערער בעבירות של קיזוז כספים שלא כדין, עבירה לפי כלל 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו – 1986 (להלן – כללי האתיקה), ביחד עם סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961 (להלן – חוק לשכת עורכי הדין); אי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיפים 53 ו – 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין; והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק האמור.

2. בפסק הדין של בית הדין הארצי התקבל חלקית ערעור על גזר הדין. העונש של השעיה בפועל למשך 3 חודשים, וחיוב בהוצאות בסך של 3,500 ₪ לטובת הלשכה, אושרו. לגבי עונש של השעיה על תנאי למשך 24 חודשים, נקבע כי יופעל אך ביחס להרשעה בעבירה שעניינה כספי לקוח או כספי צד ג', ולא כפי שנקבע על ידי בית הדין המחוזי, היינו הפעלה אם המערער יעבור איזה מן העבירות בהן הורשע במשך תקופת התנאי.

3. הערעור שבפניי מופנה הן כלפי ההרשעה, הן כלפי העונש. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, על רקע כלל החומר שבפניי, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור. אעמוד עתה על השיקולים ביסוד מסקנה זו.

4. נקודת המוצא לדיון מצויה בקביעותיו של בית הדין המחוזי, אשר אושרו על ידי בית הדין הארצי. בית הדין קבע, כי הוכח שהמערער אכן קיזז סך של 30,241 ₪ בגין שכר טרחתו, מלוא הסכום שהועבר אליו מלשכת ההוצאה לפועל עבור המערער. לקביעה זו בסיס לא רק בתלונת המתלונן, אלא גם בגרסתו של המערער עצמו בבית הדין (בעמוד 3), כמו גם במוצג נק/5 (חשבונית) אשר הוצג על ידו.

5. אשר לחוקיות הקיזוז, הפנה בית הדין לפסיקה, לפיה עורך דין אינו רשאי להשתמש בכסף שהגיע לידיו מכוח ייפוי כוח שקיבל מלקוח, או ליטול ממנו את שכר טרחתו, בלא שקיבל הסכמה מפורשת לכך מן הלקוח (ע"פ 1075/98 מדינת ישראל נ' אופנהיים פ"ד נד(1) 303 (2000), בפסקאות 22 – 23 לפסק הדין). יוער, כי בפסק הדין האמור צוטטו בהסכמה ובהדגשה דברים, לפיהם נדרשת בהקשר זה הסכמה מראש של הלקוח. מסגרת משפטית זו מהווה הלכה של בית המשפט העליון, המחייבת בהליך הנוכחי.

6. במישור העובדתי, עמד בית הדין המחוזי על כך, שבהסכם שכר הטרחה (ק/3) אין תניית קיזוז העומדת באמות מידה אלה. לקביעה זו, אשר אושרה על ידי בית הדין הארצי, בסיס איתן בלשון הסכם שכר הטרחה. ההסכם מתייחס לזכותו של המערער לשכר טרחה בסך של 20% מכספים שייגבו באמצעות הליכי הוצאה לפועל. אין בו התייחסות מפורשת לזכותו של המערער לקיזוז מכספים כאמור.

7. בית הדין דחה את גרסתו של המערער כי המתלונן הסכים לקיזוז של כל הסך האמור של 30,241 ₪, ולהעברתו כשכר טרחה למערער. בית הדין המחוזי מצא גרסה זו בלתי מהימנה, ותייג אותה כגרסת בדים. קביעות אלה, בהן לא התערב בית הדין הארצי, מקובלות עליי. המערער טען שהסכמת הלקוח ניתנה בפגישה בינו ובין בנו של המערער, עו"ד אהרון בלזר. דא עקא, המערער לא עימת את המתלונן עם גרסה זו בחקירתו הנגדית, ובחר שלא להביא את בנו לעדות. בנסיבות אלה, בצדק לא קיבל בית הדין המחוזי גרסה זו.

8. זאת ועוד, לשיטת המערער, דפוס הפעולה לו הסכים המתלונן בעבר, היה כי מסכומים המתקבלים עבורו, יקוזז על ידי המערער 20% בצירוף מע"מ, בגין שכר טרחה. המערער הפנה בהקשר זה למוצג נק/4, מיום 28.9.06, לפיו ביצע קיזוז כאמור, והודיע עליו למתלונן. ברם, ממוצג זה לא עולה דפוס פעולה כנטען, העומד בדרישה שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון להסכמה מפורשת מראש של הלקוח לביצוע פעולה של קיזוז. בכל מקרה, גם לשיטה זו, לא היה המערער זכאי לקזז את מלוא הסכום האמור של 30,241 ₪, כי אם 20% ממנו בלבד. יוצא, כי טיעון זה אינו מסייע למערער. עולה גם, כי היה בסיס לקביעה, כי המערער קיזז את הכספים שלא כדין. נוכח התשתית שביסוד ממצאים עובדתיים אלה, אין מדובר באחד מן המקרים החריגים, בהם תתערב ערכאת ערעור, בגלגול שלישי, בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת.

9. לכל האמור יש להוסיף, כי לא נסתרה באופן ממשי טענת המתלונן בתלונתו, כי המערער חייב לו את הסך של 23,000 ₪. אין בניסיונו של המערער להציג את הדברים כמחלוקת על התחשבנות, כדי לשנות מכך. המערער לא הניח תשתית של ממש, העשויה ללמד כי יש בפיו טענה ראויה לבירור כי היה זכאי לסכום האמור. בהקשר זה יצוין, כי לאחר נקיטת ההליך המשמעתי, הגיש המערער הליך אזרחי (ת.א. 70700-09-16, בבית משפט השלום בחיפה), שם עתר לפסק דין הצהרתי לפיו הוא זכאי לשכר טרחה ראוי בסך שלא יפחת מ – 30,241 ₪ מן המתלונן בגין טיפולו בגביית כספים עבורו. הליך זה הסתיים בהסכם פשרה, בגדריו הסכים המערער להשיב למתלונן את חלק הארי של הסכום (23,000 ₪). במצב דברים זה, נותרת טענתו של המתלונן בדבר חובו של המערער כלפיו, כשאין כנגדה תשתית של ממש מטעם המערער. מכל מקום, ברי, כי בלא הסכמה מפורשת של הלקוח, לא היה המערער רשאי לקזז את הכספים, אפילו היה זכאי להם.

10. המערער טוען, כי אין להסיק מסקנה לחובתו ממהלך הדברים האמור, הואיל והגיש את התביעה על מנת לאלץ את המתלונן להיפגש עמו ולהסדיר את המחלוקת ביניהם. המערער טוען עוד בהקשר זה, כי היה מוכן לבצע את התשלום, על מנת לייתר את ההליך המשמעתי, וזאת בהמשך להודעת לשכת עורכי הדין מיום 8.3.16 לפיה "טוב תעשה אם תשיב למתלונן את הסך האמור [30,241 ₪ - ע.ש.] תוך 21 יום ותודיענו בחוזר על כך על מנת שהוועדה לא תצטרך לדון בתלונה לגופה" (ההדגשה במקור).

11. ברם, המתלונן טען בתלונתו שהקשר עם המערער נותק, ובעדותו ציין כי ניסה פעמים רבות להשיג את המערער, ללא הצלחה (בעמוד 5). הוא אף שלל, לשאלת המערער, כי נקבעה פגישה בהקשר זה (שם). טענת המערער בעדותו, כי נקבעו פגישות, אליהן המתלונן לא הגיע, לא הוצגה למתלונן בחקירתו, ובנסיבות אלה, ונוכח הקשיים בעדות המערער, קשה לייחס לה משקל רב. במצב זה, קשה לסמוך על ההסבר שנתן המערער להחלטתו להגיש תביעה נגד המתלונן, במקום להסדיר תוך 21 ימים את התשלום לידיו, כפי שהוצע לו על ידי לשכת עורכי הדין. בתוך כך, טענת המערער בדבר המניע לביצוע התשלום אינה מסירה את הקושי הנובע מאי הנחתה של תשתית ממשית, העשויה ללמד כי היה זכאי לכספים. לא למותר לציין בהקשר זה, כי המערער עצמו ייחס בהקראה שהתקיימה בעניינו בהליך המשמעתי חשיבות רבה לתוצאות ההליך האזרחי אותו יזם, ואף ביקש בשל כך לדחות את ההקראה בשל כך למשך חודשיים. על רקע זה, קשה לייחס משקל רב לניסיון עתה לגמד את תוצאותיו של ההליך האזרחי. בין כך ובין כך, כמוסבר לעיל, לא היה המערער זכאי לקזז את הכספים, בלא הסכמה מפורשת ומראש של הלקוח.

12. לא נעלם מעיניי, כי המתלונן חזר בו בכתב מתלונתו. הדבר נעשה בעקבות ההסדר אליו הגיע עם המערער, בגדריו הושב לו הסך של 23,000 ₪. אין בכך כדי להשפיע על תוצאת ההתדיינות. הגשת התלונה הייתה הטריגר לניהולו של ההליך. עם זאת, שינוי בגישתו של המתלונן, בשל מניע זו או אחר, אינו גורע ממשקל הראיות, אף לא מן האינטרס הציבורי בניהולו של ההליך. בנסיבות אלה, אין בעניין זה כדי לסייע למערער.

13. לא נעלמו מעיניי גם טענות שהעלה המערער בדבר נטל ההוכחה בהליך המשמעתי. לא מצאתי, כי במקרה זה מתעוררת בהקשר זה שאלה, העשויה להצדיק דיון עקרוני בסוגיה זו. בית הדין הארצי אישר, בצדק, את הרשעתו של המערער, אשר עוגנה בתשתית עובדתית אשר לא עוררה ספק סביר בשאלת אשמתו. בנסיבות אלה, אין בטענות האמורות של המערער כדי לסייע בידו.

14. המערער העלה טענות על כך שפסק דינו של בית הדין הארצי לא נומק כהלכה. אכן, ההנמקה שניתנה לפסק הדין תמציתית. עם זאת, יש בה התייחסות לעיקרי הדברים הצריכים לעניין, ובהם המצב המשפטי הנוגע לקיזוז על ידי עורך דין מתוך כספים המגיעים ללקוחו, המצב העובדתי במקרה זה, והשיקולים הנוגעים לענישה. אף כי היה מקום להתייחס לנושא ההגנה מן הצדק (אליו אדרש בסמוך), אין בכך כדי ללמד על פגם, אשר גרם למערער עיוות דין העשוי להצדיק התערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי. יוצא, כי גם טענות אלה אינן משנות מן התוצאה.

15. המערער קובל על כך שהורשע הן בעבירה ספציפית, הן בעבירות "סל", המתייחסות להתנהגויות בלתי מוגדרות. אין בטענה זו ממש. קיומם של יסודותיה של עבירה ספציפית אינו שולל את התקיימות היסודות של עבירות הנשענות על סטנדרט כללי כגון "אי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין" או "התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין". מעשיו של המערער קיימו בבירור את יסודותיהן של עבירות אלה, ולמעשה המערער אינו טוען אחרת. בנסיבות אלה, קיימת הצדקה מלאה להרשעה גם באותן עבירות. מאליו מובן, כי המערער יישא בעונש אך בגין המעשים בהם הורשע, ואינו צפוי לענישה חמורה יותר בשל הרשעתו בעבירות הסל. במצב זה, יש לדחות גם טענה זו של המערער.

16. נוכח כל המפורט, אין לקבל גם טענה של הגנה מן הצדק שהעלה המערער. הטענה התבססה על מכתב הלשכה למערער מיום 8.3.16, הנזכר לעיל. למערער ניתנה הזדמנות להסדיר את התשלום מול המתלונן, תוך פרק זמן קצר, תחום ומוגדר. הוא לא עשה כן, אלא בחלוף זמן רב לאחר המועד שנקבע לשם כך, ולאחר שהחל ההליך המשמעתי בעניינו. במקום להסדיר את התשלום, אף בחר המערער להגיש תביעה בה טען לזכות בכספים שקיזז. בנסיבות אלה, אין למצוא אי הגינות בהתנהלות המשיבה, קל וחומר כזו, העשויה ללמד כי מדובר במקרה חריג בו נגרמה פגיעה כה מהותית בתחושת הצדק, עד כי אין מקום לקיומו של ההליך המשמעתי נגד המערער.

17. בנסיבות אלה, בדין אישר בית הדין הארצי את הכרעת הדין המרשיעה נגד המערער.

18. אשר לעונש. העונש של השעיה בפועל, שהושת על המערער (וכבר בוצע במלואו) אינו קל. עם זאת, תקופת ההשעיה הייתה קצרה יחסית. נוכח החומרה היתרה של התנהלות בלתי ראויה בכספי לקוח, אין למצוא בעונש שהושת סטייה מהותית ממדיניות הענישה, המלמדת כי מדובר באחד המקרים החריגים בהם ערכאת ערעור תתערב בעונש שנגזר, ומה גם בגלגול שלישי. כפי שציין בית הדין הארצי, בית הדין המחוזי הביא בחשבון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ובהם הוותק הרב של המערער, עברו המשמעתי (הכולל מספר עבירות ובהן מקרה אחד הנוגע לטיפול בכספים של לקוח), נטילת אחריות מצידו (אף כי מדברים שנשא המערער בפניי עולה ספק לעניין זה), השבת הכספים השנויים במחלוקת לידי המתלונן, כמו גם הצעת הלשכה למערער להשיב את הכספים תוך 21 ימים על מנת לייתר את הצורך לדון בתלונה לגופה. אשר לטענת המערער בדבר חלוף הזמן, הרי שלא עולה כי במקרה זה חלפה תקופה העשויה להצדיק מתן משקל רב לעניין זה. נטילת הכספים נעשתה באוגוסט 2014. התלונה הוגשה בדצמבר 2015. הקובלנה הוגשה ביולי 2016. הכרעת הדין ניתנה באפריל 2017, וגזר הדין במאי 2017. לוחות זמנים אלה אינם מלמדים על חלוף זמן ארוך באופן בלתי סביר, קל וחומר כזה העשוי להצדיק התערבות בעונש שנגזר על המערער.