עאשור אחמד ג'פרי(המנוח) ואח' נ' מדינת ישראל - פסקדין

החלטה

לפניי בקשת המדינה למתן צו להפקדת ערובה להוצאותיה, במסגרתו עותרת המדינה לחייב כל אחת מקבוצות התובעים (28 במספר), בהפקדת ערובה להוצאות, מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), בסכום שלא יפחת מסך של 20,000 ₪, לכל קבוצה.

התביעה והבקשה :

1. בכתב התביעה, שהוגש בתיק זה, עותרים המשיבים לחיוב המבקשת בפיצויים בגין אירוע מיום 27.12.2008, במהלכו, על פי הנטען בתביעה, התקיפו עשרות מטוסי מלחמה של צה"ל במספר מוקדים, בו זמנית, בכל רצועת עזה. אחת המטרות אשר הותקפו, היתה מתחם תחנת המשטרה הקרויה: "ג'וואזאת" השוכנת ב-"עיר ערפאת", הנמצאת בשכונת רמאל במרכז העיר עזה. נטען, כי מטוסי קרב של חיל האויר הישראלי תקפו את המתחם, במספר טילים, ירו לתוך מסדר שוטרים שנערך במקום ובאותה העת נורו מספר טילים נוספים לעבר קבוצת שוטרים, שעמדה במקום סמוך בשטח פתוח, דבר אשר גרם להריגתם ולפציעתם של עשרות מאנשי המשטרה. כן נטען, כי המטוסים המשיכו בהתקפה, ירו מספר טילים לעבר אנשי משטרה אשר ניסו להימלט ולהציל את חייהם, דבר שגרם להריגות ולפגיעות בקרב השוטרים. בנוסף לכך, נטען כי המטוסים הפציצו את בניין הבולשת הנמצאת בצד המערבי בתחנת המשטרה, דבר שגרם להשמדתו כליל.

עוד נטען, כי כתוצאה מאירוע הירי נהרגו כ-91 שוטרים, ובין היתר נהרגו המנוחים שפרטיהם מצוינים בכתב התביעה, וכן נפגעו באורח קשה כ-70 אנשים נוספים, לרבות התובעים 25-28, אשר כנטען בתביעה, הועברו בעקבות הפגיעה לטיפול בבית חולים בעזה, כשהם סובלים מפגיעות קשות בכל חלקי גופם.

בכתב הגנתה טוענת המבקשת, כי התביעה התיישנה, או לקתה בשיהוי רב וכי יש לדחותה גם מכח הוראות סעיפים 3, 5(א)(2), 5(א)(3), 5(א)(5), 5ב', לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב -1952 (להלן: "חוק אחריות המדינה"), או כל אחד מהם, וגם משום שלא צורפו אליה צווי ירושה של המנוחים וכן חוות דעת רפואיות ו/או כל מסמך רפואי קביל אחר להוכחת הנזקים הנטענים.

בנוסף לטענה, כי מדובר ב"פעולת מלחמה", שנעשתה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ובמעשה מדינה וכי על פי הדין הבינלאומי הנוהג, אין מדינה נושאת באחריות לנזקי הצד שנלחם נגדה ולכן, לשיטתה, יש לדחות את התביעה על הסף, מכחישה המבקשת את הנזקים הנטענים וכן מכחישה היא קיום קשר סיבתי בינם לבין פעולותיה.

כן טוענת המבקשת, כי בתקופה הרלוונטית, במסגרת מבצע "עופרת יצוקה", וכחלק בלתי נפרד מהלחימה הכוללת וכחלק מיעדי המבצע, פעלו כוחות הביטחון באזור עזה כנגד תשתיות הטרור של החמאס, לרבות מוצבי טרור, מתחמי טרור ופעילי טרור ידועים ומובהקים. לטענת המדינה, במועד ובמקום הנזכרים בכתב התביעה, היה מדובר בתקיפת קרב אווירית, אחת מבין התקיפות האוויריות הראשונות שבוצעו כנגד יעדי טרור מובהקים וכי תקיפת המתחם הצבאי העוין בוצעה באמצעות נשק שנורה מכלי טייס, מהסוג המשמש בעת מלחמה. הודגש, כי היעד שהותקף היה יעד טרור מובהק, אשר למעשה הינו מוצב/מתחם כוחות הביטחון של החמאס.

לאור האמור טוענת המבקשת, כי סיכויי ההגנה בתיק זה הינם מצוינים.

מוסיפה המבקשת וטוענת, כי סוגית החיוב בערובה בתביעות כגון אלה נדונה בפסיקה פעמים רבות וכי בתי המשפט נוהגים לחייב תובעים שאינם תושבי מדינת ישראל בערובה להוצאות הנתבעת. המבקשת מפנה לפסקי דין התומכים בטענתה, ובכללם – פסק דין שניתן רק לאחרונה ע"י ביהמ"ש העליון ברע"א 7160/11 אלדאים נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 13.11.11), שם אישר ביהמ"ש העליון את החלטת בימ"ש קמא, אשר לא קבעה חיוב גלובלי, שיחול על כל התובעים, אלא חייבה כל אחת מקבוצות התובעים בערובה בסך 20,000 ₪.

נטען, כי די בהיות המשיבים תושבי חוץ – תושבי עזה, הנמצאת מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, ובכך שסיכויי התביעה נמוכים המה, ולאור אי הגשת חוות דעת רפואיות להוכחת הנזקים הנטענים, כדי לחייבם בהפקדת ערובה. לטענת המדינה, שיעור ערובה בסכום נמוך, אשר אינו משקף את ההוצאות הריאליות בתיק ואת סכום ההוצאות הנפסקות בסיום בהליך בו נדחית התביעה, יוצר מצב בו פסיקת ההוצאות בפסק הדין, הינה בבחינת אות מתה.

לטענתה, מדובר בתביעה על סך מיליוני שקלים, שעל פני הדברים, ניהולה מכביד והוצאות ניהולה רבות, בין היתר לאור מציאות הלחימה בשטח והקושי לברר את העובדות ולאתר חומר ראיות בנוגע לכל אחד ואחד מהמשיבים ולכן עותרת היא העמדת הערובה על סכום ריאלי, תוך שהיא מציינת, כי מגמת הפסיקה הינה להעמיד את הערובה על סכום של 20,000 ש"ח.

טענות המשיבים :

2. המשיבים טוענים, כי יבקשו לדון, ראשית כל, באחריות המדינה לנזק ולאירוע ורק בשלב מאוחר יותר, בשלב השני, תידון שאלת גובה הנזקים וכי בפיצול זה יש כדי לצמצם את ההוצאות ולהשליך על ההחלטה בבקשה זו.

לטענת המשיבים, המבקשת עותרת לחיובם בערובה מתוך שיקולם זרים, ביודעה כי לא יהא בידם להפקיד כספים וכך יאלצו לחזור בהם מתביעתם. כן נטען, כי במטרה זו, נוהגת המבקשת להגיש בקשות דומות בכל התביעות מסוג זה, באופן שיטתי וללא הבחנה או הצדקה.

כן טוענים המשיבים, כי טענות המבקשת, בכתב הגנתה, הינן טענות סתמיות וכי סיכויי התביעה הינם גבוהים או וודאיים. לטענתם, במקרה זה, מדובר בתחנת משטרה אשר נועדה אך ורק למטרות אזרחיות, שירות האזרח ושמירת הסדר בחברה, ללא שום מטרות או פעילות צבאית. המשיבים מציינים כי ההרוגים והפצועים אשר בשמם הוגשה התובענה, מעולם לא השתתפו בפעילות צבאית ו/או בירי לעבר כוחות צה"ל ו/או לעבר המדינה.

ב"כ המבקשים מפנה לפסקי דין בהם נדחו בקשות המדינה להפקדת ערובה, גם בתביעות כגון אלה ומצביע על גובה הערובות שנקבעו במקרים אחרים.

עוד טוענים הם, כי כאשר מדובר בהריגתם של 23 אזרחים ובפגיעתם של 5 אזרחים נוספים באירוע אחד ספציפי, אין המדבר מגדיל את הוצאות המדינה לבירור התובענה, כך שמספר התובעים הופך להיות בלתי רלוונטי נוכח העובדה שהמדינה תצטרך לברר עובדות הקשורות לאותו ארוע.

דיון ומסקנה :

3. תקנה 519(א) לתקנות, הקובעת כי ביהמ"ש רשאי לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע, אינה קובעת את הקריטריונים על פיהם יפעיל ביהמ"ש את שיקול דעתו ואלה נקבעו בפסיקה, אשר קבעה מספר כללים, המדריכים את ביהמ"ש בשיקוליו.