עאמר(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

עתירה לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 על החלטת ועדת השחרורים מיום 26.9.2001 בראשות כב' השופטת ת' ניסים-שי, וחברים בה ה"ה ב' שאלתיאל, ר' חדד וע' חמדאן

פסק דין

כב' סגן הנשיא א' אברהם

העותר עושה מאסר ראשון בן שנה ושלושה חדשים בגין עבירות של החזקת נשק, סיוע לאחר מעשה ושיבוש הליכי משפט. עבירות אלה נעברו על רקע של סכסוך אלים ארוך שנים בין משפחת העותר למשפחת סלאמה, במסגרתו נורו ונפגעו אחמד סלאמה, ועו"ד שבייטה ששהה עמו אותה עת באקראי. היורה לא נודע. עם זאת נמצא, כי האקדח ממנו נעשה הירי ניתן לידי העותר על מנת להעלימו. עת שהגיעו שוטרים לעוצרו הם הבחינו, כי העותר אוחז באקדח (ובו מחסנית וכדורים), ומשליכו לחצר סמוכה, על מנת להיפטר הימנו.

משמלאו שני שלשים למאסרו נדחתה בקשת העותר לשחרור על תנאי. ועדת השחרורים מצאה את העותר כמי שאיננו ראוי לשחרור המוקדם, בשל התנהגות קלוקלת במהלך שהותו בבית הכלא, כשהוא ממשיך ועוסק בפלילים. על כך נוספה מסקנתה אודות מסוכנותו, מסקנה הנסמכת על התנגדות המשטרה לשחרור, ומידע מודיעיני התומך בהתנגדותה. לבסוף הוסיפה הועדה, כי במהלך מאסרו לא ביקש העותר להשתלב בכל תכנית טיפולית, ולקראת שחרורו לא מצא לפנות לרש"א על מנת להכין תכנית שיקום (כי אם הניח לפניה תכנית פרטית, שאותה מצאה הועדה ראויה).

על החלטה זו מלין העותר, בעתירה שהניח לפנינו, ובה הוא מבקש לשכנע בחוסר סבירותה. הוא טוען, כי מרכז הכובד בהחלטת הועדה נעוץ במידע המודיעיני שהונח לפניה, אף שאיכותו נמוכה, ובלא שהיא נותנת משקל ראוי לשיקולים אחרים, התומכים בשחרורו. הוא כופר בקביעה, כי המשיך בפעילות פלילית בבית הכלא. הוא מלין על כי חרף המידע אודות פעילות פלילית כביכול הוא לא נחקר, ואף לא זומן לשיחה עם גורמי המודיעין, על מנת לעמתו עם המידע. לבסוף הוא מלין על כי ועדת השחרורים זקפה לחובתו את העובדה שלא פנה לרש"א להכנת תכנית שיקום. הוא מסביר, כי נאמר לו, כי אין הוא עומד בקריטריון לבניית תכנית רש"א, בשל תקופת מאסרו הקצרה, ומשום כך פנה להכנת תכנית שיקום פרטית.

לאחר עיון בעתירה ובתשובה שניתנה לה, שמיעת טענות בעל הדין על-פה ועיון בחומר שבתיק ועדת השחרורים, לא יכולנו להשתכנע בטענת העותר כאילו החלטת הועדה לוקה בחוסר סבירות, ולכן מצאנו לדחות את העתירה. עתה נטעים את טעמינו.

תנאי הכרחי לשחרורו המוקדם של אסיר הוא היותו "ראוי לשחרור". ביסודו של תנאי זה עומדת התנהגותו בבית הכלא, שעליה להיות ללא רבב על מנת שתיבחן בקשתו להשתחרר. השחרור המוקדם איננו זכות קנויה. על מנת לקנותה על האסיר להוכיח כי הינו ראוי לשחרור, ואת זאת עליו לעשות על ידי התנהגות ללא דופי במהלך מאסרו. בכך מבקש המחוקק לעודד התנהגות נאותה של אסירים במהלך מאסרם. מכאן גם החשיבות לבחינת התנהגותו של אסיר במהלך מאסרו, שאם לא תהא נקיה מרבב, היא עשויה להכשיל את שחרורו המוקדם.

מכאן לעותר שלפנינו, ועיון במידע המודיעיני מצביע על כי אין הוא עומד בתנאי ההכרחי לשחרור מוקדם. המידע מצביע על כך, שהעותר כשל בהתנהגותו בכלא. אין אנו מדברים על עבירת משמעת קלה, הנוגעת להתנהגות כלפי חבריו וכד', כי אם בפעילות פלילית חמורה, החוזרת על עצמה. אין בידינו לקבל את עמדת הסניגור המלומד, כאילו חובה על שלטונות הכלא לעמת את העותר עם המידע. בכך רצה הסניגור לומר, כי אם לא עשו כן השלטונות – אין בידי ועדת השחרורים לזקוף את הידיעה על הפעילות הפלילית לחובת העותר. שיקולים מודיעיניים ואחרים עשויים להניא את אנשי המודיעין בכלא מלעמת את האסיר עם המידע, לא כל שכן לפתוח תיק פלילי ולהגיש כתב אישום. גם אם כל אלה אינם נעשים, המידע הוא מידע, ואם הוא אמין דיו לפי הקריטריונים המודיעיניים, יש בידי ועדת השחרורים להיתמך בו במסקנתה אודות התנהגותו של האסיר בבית הכלא. בענייננו אנו מדברים על מידע מבוסס דיו, על פעילות החוזרת על עצמה, ממנה ניתן לשרטט, במידת הודאות הצריכה בהקשר בו אנו עוסקים, תמונת התנהגות שאינה הולמת בבית הכלא. משכזו היא התנהגותו של העותר בבית הכלא, אין הוא ראוי לשחרור מוקדם.

למעלה מן הדרוש נפנה לטעמים האחרים אותם הזכירה הועדה, ובמרכזם עומדת מסוכנותו של העותר. אכן, כפי שמטעים הסניגור המלומד, עניין לנו בבחור צעיר יחסית (21), שסיים 12 שנות לימוד והחל בלימודים במכללה. אלא שמן הצד האחר יש לראות את חומרת העבירה בה עסקינן, ואת העובדה שזו נעברה על רקע של סכסוך דמים בין משפחת העותר למשפחת סלאמה, סכסוך שאין רואים את סופו, כפי שעולה מן המידע המודיעיני שהניחה משטרת ישראל לפני הועדה. נזכיר את שפתחנו בו, העותר קיבל לידיו את כלי הנשק, בו נורה אחמד סלאמה (ועו"ד שבייטה ששהה לצידו במקרה), וכשהגיעו השוטרים לעוצרו הוא ניסה להעלים את האקדח בהשלכתו לחצר. כשזהו הרקע למאסרו הנוכחי, וכשסכסוך הדמים בין המשפחות (שהביא במקרה הנוכחי לפציעה של סלאמה באורח בינוני) עומד במלוא חומרתו ואין רואים את סופו, שחרורו של העותר, כמי שנטל חלק, גם אם לא גדול יחסית, בניסיון ההתנקשות, עשוי לסכן לא רק אותו, כי אם את שלום הציבור בכלל, שכן אם ימשיך ויטול העותר חלק במאבק שבין המשפחות – עשויים גם עוברי אורח חפים מכל פשע להיפגע, כך למדנו לדאבוננו בשנים האחרונות.

על כל אלה נוסיף, כי העותר לא יצא עד כה ולו לחופשה אחת, ולכן גם לא ניתן היה לבחון את התנהגותו מחוץ לבית הכלא, ולו לתקופות קצרות, כפי שנהוג לעשות. טעם זה מוסיף לחשש שמא שחרורו של העותר יסכן את שלום הציבור.

די לנו בכל אלה על מנת לדחות את העתירה. בטרם חתימה נציין, כי תכנית השיקום הפרטית שהוכנה עבור העותר, אף שהיא ראויה כשהיא לעצמה (כפי שהעידה עליה הועדה), אין בה, משום הטעמים עליהם הצבענו למעלה, כדי להתמודד עם מסוכנותו של העותר לעת שחרורו.

מכל אלה – העתירה נדחית.

א' אברהם, ס. נשיא

[אב"ד]

תאופיק כתילי, ס. נשיא

דני צרפתי, שופט

ניתן היום, י"ד תשרי תשע"ב, 12 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: