ע"ר 47809-11-14

1.לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינה של כב' הרשמת שי גרינברג בתיק ס"ע 32268-03-13, מתאריך 10.10.14, ולחילופין, כי בית הדין יורה על הפקדת סכום 28,718 ₪, בקופת בית הדין, עד להכרעה בערעור.

הרקע לבקשה

2.המשיב עבד אצל המערערת בתקופה מ-25.9.06 ועד 30.11.11, בהתקנת מוצרי אלומינויום, על בסיס שכר יומי, והתפטר מעבודתו במכתב הנושא תאריך 30.10.11.

המחלוקת בין הצדדים היתה, באשר לזכאות התובע לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום העסקתו, כעשר לטענת המשיב, שכרו לא שולם בזמן במשך תקופה ארוכה.

בנוסף לתביעתו של המשיב לתשלום פיצויי פיטורים, תבע המשיב סכום מסוים בגין חוב הקשור לביטוח הפנסיוני, ומאחר וחוב זה לא היה שנוי במחלוקת, שולם הסכום למשיב, עוד בטרם נשמעו ההוכחות לפי כב' הרשמת.

כמו כן, תבע המשיב יתרת דמי הבראה, שלטענתו, היה זכאי להם.

3.בפסק-דינה קבעה כב' הרשמת שי גרינברג, כי עדות המשיב עשתה עליה רושם מהימן.

כמו כן ציינה הרשמת, כי בהתאם לפסיקה, פיגור חוזר ונישנה בתשלום המשכורת, מהווה נסיבות בהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו, להבדיל מפיגור חד פעמי.

כב' הרשמת קבעה, כי שכרו של המשיב שולם לו מידי 15 בחודש, כמו גם ליתר העובדים, כאשר המדובר במועד תשלום שאינו תואם את הוראות סעיף 9 לחוק הגנת השכר.

המערערת טענה, כי התשלום ב-15 לחודש, היה מוסכם בינה ובין עובדיה, ולכן תשלום עד 25 לחודש לא מהווה איחור או הלנה.

הרשמת דחתה את טענותיה של המערערת, תוך שציינה, כי הוראות חוק הגנת השכר, הינן קוגנטיות וכי הזכות לקבל שכר במועדו, הינה זכות בסיסית, ועובד אינו יכול ליתן הסכמתו לתשלום שכרו באיחור מעבר למועד הקבוע בחוק, ובכל מקרה, תשלום המשכורות עד 25 לחודש, אינו בגדר "מנגנון תשלום מוסכם", אלא הפרה בוטה של חוק הגנת השכר.