ע"ר 38695-04-15

בית הדין עיין בהודעתו של המשיב שהוגשה בתיק העיקרי (סע"ש 26326-04-15) ביום 13.7.2015, ממנה עולה לכאורה כי נודע לו על ההליך דנא התלוי ועומד נגדו אך ביום 8.7.2015.

לאחר שעיינו בכתבי בי-הדין, ונוכח האמור בהודעתו, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

סמכותה של ערכאת הערעור מוגבלת לבחינת הפעלת שיקול הדעת של הרשם, אם נפל בהחלטה פגם המצדיק התערבות ערכאת הערעור. החלטתה של כב' הר' פלד מנומקת כדבעי ולא מצאתי בה כל פגם המצדיק התערבותי.

המערערת לא הוכיחה את התנאים הנדרשים להשתת הסנקציה החמורה של צו עיכוב יציאה מן הארץ, מן החמורים שבסעדים הזמניים נוכח פגיעתו בזכות חוקתית, היא חופש התנועה.

הודעת המשיב, לפיה לכאורה הגיעו לידיו מסמכי בי-הדין לרבות כתב התביעה אך ביום 8.7.2015, כמו גם בקשתו להגיש כתב הגנה, מפריכה קיומו של "חשש כן ורציני" לסיכול ההליך המשפטי היה ולא יינתן הסעד (ר' בג"צ (ת"א) 3914/92 לאה לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו, מח (2) 491, ניתן ביום 10.2.1994).

יצוין כי הנתבעת בכתב תביעתה לא ציינה את כתובת הנתבע ככתובתו הרשומה במשרד הפנים, אלא מסרה כתובת שמסר לסוכנות להשכרת רכב. ביום 6.7.2015 הורה בית הדין למערערת למסור למשיב את החלטת בית הדין לכתובתו הרשומה במשרד הפנים במסירה אישית, ובהמשך לכך הגיש המשיב הודעתו לבית הדין ביום 13.7.2015.

עוד יצוין כי כתובתו של המשיב בפרטי התיק העיקרי ובפרטי תיק הערעור איננה כתובתו הרשומה במשרד הפנים ויש להביא את הדבר לידיעת המשיב.

כמו כן, וללא קשר להודעת המשיב, ישנן דרכים דרסטיות פחות להבטחת זכויותיה הרכושיות של המערערת, שאין בהן כדי לפגוע בחופש התנועה של המשיב.

סוף דבר

הערעור נדחה.