ע"ר 37612-10-14 טי.וי.אם נכסים בע"מ נ' חוה ואח'

בפניי ערעור על החלטת כב' הרשם עמיד רט, ( כתוארו אז), שהורה על ביטולו של עיקול זמני שניתן במעמד צד אחד.

אין מחלוקת כי בין הצדדים הייתה התקשרות במסגרת נרכשה סחורה, בין היתר, ציוד משרדי, על ידי התובעת, וכי התמורה הועברה באמצעות המשיב 4.

התובעת טוענת כלפי הנתבע, המשיב 4, כי פעל במרמה, וחייב אותה בתשלומים הגבוהים בצורה משמעותית מהסכומים ששולמו בעבור הסחורה וכן מאשימה התובעת את המשיב 4 במעשה מרמה.

לאחר דיון בבקשה לביטול עיקולים בה נחקר המצהיר מטעם התובעת, ולא הוגש תצהיר על ידי המשיב 4, הורה כב' הרשם על ביטולו של העיקול שניתן במעמד צד אחד, וזאת משני נימוקים מרכזיים, הראשון כי לא הורם הנטל הלכאורי הדרוש כשמדובר בטענות מרמה. כב' הרשם הפנה לעובדה כי הציוד המשרדי מצוי בחזקת התובעת וכי לא הונחה תשתית ראייתית ראשונית לשוויו ולפער הנטען, בדמות חוות דעת, עוד קבע כב' הרשם כי המידע הגיע לידי התובעת בשנת 2012 וכי הבקשה לעיקול הוגשה רק בשנת 2014 וחלוף הזמן פועל לרעתה,

שכן אין הסבר סביר לשיהוי.

בהחלטתי הראשונה הפניתי את המערערת רעא 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC INDUSTRIES INC, (פורסם בנבו), העוסק בנושא העיקול, וכך נפסק באותו עניין:

"(1) 'ההוראה המיוחדת' לעניין עיקול זמני מצויה כאמור בתקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. התקנה, שהוספה בשנת 2001, קובעת כלהלן:

"בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של הנושים שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין" (הדגשה הוספה).

ליבה של הוראה זו הוא בצורך להוכיח הכבדה על ביצוע פסק הדין, אשר תיגרם למבקש אם לא יינתן הצו המבוקש. מהי משמעותה של אותה "הכבדה"?

(2) מצב נפוץ של הכבדה הוא מקרה, בו הנתבע עשה או מתכוון לבצע מעשי הברחה של נכסים או מעשים אחרים, העלולים למנוע או לסכל את מימושו של פסק הדין: "הדגש במתן צו העיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו לרעה עד למועד פסק הדין. לעניין זה רלוונטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין" (רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3) 789, 800 (המשנה לנשיא ש' לוין); ראו גם גורן, בעמ' 513). עם זאת, הוכחת מעשי הברחה אינה הדרך היחידה לבסס טענת הכבדה, ואף לשון התקנה (שהוספה לאחר שניתן פסק הדין בעניין מרגליות) אינה מגבילה עצמה להברחת נכסים דווקא. כך נפסק, כי לעתים גובה סכום התביעה עשוי להוות אינדיקציה לקיומה של הכבדה, זאת "כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען" (רע"א 903/06 דלק - חברת הדלק הישראלית נ' אטיאס (טרם פורסם) (השופט גרוניס)).