ע"ר 1792-03-17 גושן הארזי נ' בנק לאומי לישראל בעמ

ההליכים בתיק:

ביום 28/8/2016 הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשת בתיק 56741-08-16 בסכום של 154,383 ₪.

בד בבד עם הגשת התביעה הגיש המשיב בקשה למתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד כנגד המבקשת.

באותו יום, החליט כב' השופט יעקב גולדברג לדחות את הבקשה למתן צו העיקול הזמני.

לטענת המבקשת כתב-התביעה הומצא לידיה 38 ימים לאחר הגשת התביעה - רק ביום 5/10/2016.

ביום 20/11/2016 הגיש המשיב בקשה למתן פסק דין בהעדר הגשת בקשת רשות להתגונן.

ביום 21/11/2016 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות להתגונן.

ביום 22/11/2016 ניתנה החלטת כב' הרשם לפיה הבקשה להארכת מועד נדחית הן לאור נימוקיה והן לאור העדרו של תצהיר התומך בה.

בהמשך לאותה החלטה ניתן פסק-דין בהעדר הגנה נגד המבקשת.

ביום 24/11/2016 – כלומר לאחר מתן פסק הדין - הגישה המבקשת בקשה נוספת להארכת מועד אשר לטענתה הוגשה מבלי שידעה קודם לכן על קיום פסה"ד נגדה ובקשה זו נדחתה הואיל וכבר ניתן פסק דין.

ביום 22/12/2016 פתח המשיב תיק הוצל"פ מס' 518463/12/16 נגד המבקשת ובמסגרתו הוטלו עיקולים על נכסי המבקשת וכספיה.

ביום 23/12/2016 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסה"ד הנ"ל נגדה, וביום 25/12/2016 ניתנה החלטת כב' הרשם לפיה הבקשה תועבר לתשובת המשיב בתוך 20 יום ולאחר מכן זכות תגובה למבקשת תוך 7 ימים.

ביום 22/1/2017 הגישה המבקשת בקשה דחופה לעיכוב הליכים ולביטול העיקולים עד למתן החלטה בבקשתה לביטול פסה"ד, באותו יום החליט כב' הרשם להיעתר לבקשה בהסתמך על העובדה כי המשיב לא הגיש תשובה לבקשה לביטול פסה"ד בתוך פרק הזמן שנקבע בהחלטה הקודמת.

ביום 23/1/2017 נאות המשיב להגיש את תשובתו לבקשה לביטול פסה"ד, וביום 30/1/2017 הגישה המבקשת תגובה לאותה בקשה.

ביום 2/2/2017 הגישה המבקשת בקשה נוספת למתן החלטה בבקשתה לביטול פסה"ד, וביום 19/2/2017 ניתנה החלטת כב' הרשם הדוחה את בקשת המבקשת לביטול פסה"ד – ומכאן הערעור.

טענות המבקשת:

לטענת המבקשת, הבקשה הראשונה להארכת מועד הוגשה יום אחד לפני מתן פסה"ד בהעדר הגנה והיה על כב' הרשם להיעתר לה במקום להיחפז במתן פסה"ד בהעדר הגנה. לשיטת המבקשת, בהתאם לפסיקה - מקום שהייתה מנוחת בקשה להארכת מועד היה על בית המשפט להתייחס אליה כאל כתב הגנה לעניין פרשנות תקנה 97 שקובעת שבית-המשפט לא ייעתר לבקשה למתן פס"ד בהעדר הגנה אם באותה עת היה מונח בפניו כתב הגנה.

עוד נטען, כתב התביעה עצמו לא מגלה עילה נגד המבקשת למעט שתי עילות שהועלו בצורה מתומצת בסעיפם 6 ו-7 לכתב-התביעה. על כן, לשיטת המבקשת היה על בית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו הקבוע בתקנה 97(ב) לתקסד"א ולבקש מהמשיב הוכחות מלאות לנטען ע"י בכתב התביעה.