ע"פ 9893-12-14 עלי נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות

1.ביום 20/09/05 נדון המערער בהעדרו, לתשלום קנס בסך 60,000 ₪, בגין עבירות על פקודת מס הכנסה, וזאת לאחר שהורשע, על פי הודאתו ובנוכחותו (ביום 23/03/05) בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, שעניינן אי הגשת דו"חות במועד (5 דו"חות) ואי קיום דרישה בהודעה שניתנה על פי הפקודה.

2.בשנת 2011 הוצאה נגד המערער פקודת מאסר (שניה) בגין אי תשלום הקנס.

בנובמבר 2011 הגיש המערער בקשה לביטול גזר הדין ולחלופין, לעיכוב ביצוע גזר הדין.

בבקשה זו נטען, כי המערער נשפט בהעדרו, עקב כך שלא התייצב לדיון בשל טעות אנוש, לאחר שמינה לו סנגור, ולא הודע לו על מועד הדיון. המערער הוסיף, כי בשל נסיבותיו האישיות (מצבו הרפואי והיותו המפרנס יחיד למשפחה המונה 5 נפשות), יש להתחשב במצבו ויש סיכוי טוב להקלה משמעותית בעונשו.

3.הבקשה נדונה ביום 01/05/12 ובמהלך הדיון, בנוכחות המערער ובא כוחו, הושג הסדר, שלפיו הוסכם כי גזר הדין יוותר על כנו. יחד עם זאת, הסנגור עתר לביטול תוספת הפיגורים ולפריסת הקנס, ובית המשפט נעתר לבקשה זו והורה על ביטול תוספת הפיגורים ופריסת הקנס ל-24 תשלומים חודשיים.

4.ביום 15/07/12 הגיש המערער בקשה נוספת לפריסת הקנס לתשלומים של 1,000 ₪ לחודש.

בקשה זו נדחתה, בנימוק של העדר סמכות.

5.כחלוף למעלה משנתיים, ביום 20/11/14, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע הקנס והמאסר חלף הקנס, לאחר שעל פי טענת המערער נודע לו ממשטרת ישראל, כי הוצאה כנגדו פקודת מאסר בשל אי תשלום הקנס.

הבקשה נסמכה, בעיקרה, על הטענה כי עקב שינוי בנסיבות, לא היה באפשרותו של המערער לעמוד בתשלומים, כפי שנקבעו לו, וכי מאסרו של אדם רק בשל אי יכולת כלכלית איננו ראוי.

המערער הסתמך אמנם, להוכחת האמור לעיל, על הלכת גוסקוב (רע"פ 837/12 מדינת ישראל נ. גוסקוב (20/11/12)), אולם לא העלה כל טענה כנגד הוצאתה של פקודת המאסר ותוקפה.