ע"פ 9115-09-16,"פ 30157-09-16

השופט רועי פוליאק

1. המבקשים הורשעו בבית הדין האזורי בחיפה (השופטת מיכל נעים דיבנר; ת"פ 56077-11-14), בהכרעת דין מיום 22.3.16, בחלק מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן. המבקשת 1 הורשעה בעבירות של פיטורי עובדת בהיריון ללא היתר, לפי הוראות סעיפים 9(א) ו- 14(א)(6) לחוק עבודת נשים, התשי"ד- 1954 (להלן- חוק עבודת נשים) וכן באי תשלום פדיון חופשה לעובדת, לפי הוראות סעיפים 13 ו- 28(א)(2) לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951 (להלן- חוק חופשה שנתית). המבקש 2 הורשע בעבירות של הפרת חובת פיקוח ואחריות כנושא משרה בתאגיד. במקביל, זיכה בית הדין את המבקשים מעבירות של אי תשלום שכר מינימום, הלנת שכר ואי מסירת תלושי שכר.

    

    

2. בגזר הדין, מיום 28.6.16, הטיל בית הדין האזורי על המבקשים קנסות כספיים בסכומים של 19,880 ₪ (המבקשת) ו - 8,880 ₪ (המבקש), שישולמו ב - 10 תשלומים רצופים ושווים החל מיום 1.9.16. בנוסף, חייב בית הדין את המבקשים ליתן התחייבות להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעו, לתקופה של שלוש שנים מיום קבלת גזר הדין.

    

3. המבקשים הגישו ערעור הן על הכרעת והן על גזר הדין. מספר ימים לאחר מכן הגישו המבקשים את הבקשה שלפניי, לעיכוב ביצוע תשלומי הקנסות שהושתו עליהם, עד להכרעה בערעור. המבקשים טוענים כי סיכוייהם לזכות בערעור טובים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי הוכח, באמצעות תמלילים ועדויות, שהעובדת לא פוטרה בהיותה בהריו,ן אלא עזבה את עבודתה מתוך מטרה להגיש תביעה אזרחית, לשם קבלת פיצוים גבוהים ככל שניתן; שגה בית הדין בכך שלא ייחס משקל לדברים מהותיים שנאמרו בהקלטה, מהם עולה כי העובדת הוצאה לחופשה קצרה ולא חזרה לעבודה; שגה בית הדין עת למרות שציין כי הוא ער לכך שהעובדת ידעה שללא מסמך בכתב על ידי מנהל החברה לא ניתן לפטרה, הסיק משאר הנסיבות כי היא פוטרה; שגה בית הדין בכך שלא זקף לחובת המאשימה את אי הזמנתם של עדים הנוגעים לסיבות הפסקת עובדה של העובדת ולתמיכה בגרסתה; מנהלת החשבונות בחברה הסבירה בעדותה שלא נסתרה, כיצד שולמה לעובדת החופשה במסגרת גמר חשבון; העובדת גם אישרה בעדותה כי חתמה על אישור לפיו בשנים 2010-2012 היא קיבלה את כל החופשה שהגיעה לה; שגה בית הדין עת הרשיע את המבקש ללא כל נימוק ממשי למעט העובדה שהוא היה מנהל בחברה; ככל שהיה בית הדין בוחן את הנסיבות והמסמכים והעדויות שהוצגו בפניו, היה נוכח כי המבקש עשה כל שניתן על מנת למנוע מצב של פיטורים או אי תשלום פדיון חופשה ועשה הכל כדי לדאוג לעובד ולעדכן אותו בדבר זכויותיו; המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח מעל כל ספק סביר כי הנאשמים עברו ולו אחת מהעבירות שיוחסו להם.

    

4. המבקשים מוסיפים וטוענים, בהסתמך על אישור רואה החשבון, שאין באפשרותם לשלם את הקנסות בשל מצבם הכלכלי הקשה. בקשר לכך נטען, כי הוכח באמצעות המסמכים שונים שהחברה אינה יכולה לעמוד בתשלום קנסות והיא בקושי "מחזיקה" ומשלמת את ההוצאות השוטפים; תשלום הקנסות עלול להכביד על תזרים המזומנים ולפגוע בתשלום משכורות עובדים ובתשלום לספקים; הימנעות מעיכוב ביצוע עד לשמיעת הערעור, שעלול להמשך תקופה ארוכה, עלול אף לגרום להתמוטטות החברה וגם התמוטטות אישית של מנהלה; החברה פעילה בשוק תחרותי וכיום יש לה חובות כספיים ואשראים כמו גם הלוואת למערכת הבנקאית בסכומים של מיליוני שקלים, וסכומים אלה היא מנסה להחזיר באופן שוטף ומבלי להזכיר את התזרים הרגיל לצורך פעילותה. כן צוין, כי על מנת שלא לסגור את פעילות החברה ולשלוח מאות עובדים לביתם ללא פרנסה, נאלץ המבקש באופן אישי למשכן נכסים פרטיים כדי לאפשר קבלת אשראי עסקי לחברה. עוד נטען כי במסגרת גזר הדין בית הדין קמא היה ער למצבה הכללי הקשה של החברה וחובותיה אשר עומדים במיליוני שקלים. עוד נטען כי המבקשת היא חברה הפעילה בתחום מזה עשרות שנים ,יש לה רכוש קבוע, לקוחות והיא בעלת מוניטין טוב ואין כל חשש שככל הערעור יידחה כי תוכל לשלם את הסכום הפסוק.

    

5. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי אין לחרוג מן הכלל לפיו אין לעכב תשלומו של קנס שהוטל על נאשם, שכן אין בתשלום כדי לגרום לנאשם נזק בלתי הפיך. לגופם של דברים טוענת המשיבה, כי בהיבט של סיכויי הערעור אין מקום להיעתר לבקשת המבקשים. לטענתה, הכרעת הדין מנומקת ומפורטת כראוי ומבוססת היטב על ראיות ועדויות שנגבו בזמן אמת. כן נטען כי דברים אלה נכונים גם בנוגע לגזר הדין, המבוסס על קביעות עובדתיות והתרשמות מן העדויות שבאו בפניו, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. כן צוין כי גזר הדין הביא בחשבון את כל השיקולים הנוגעים לעניין ובכלל זה היעדר הרשעות קודמות, מצבם הכלכלי הקשה של המבקשים, וכן העובדה ששילמו לעובדת במסגרת התביעה הכספית שהוגשה נגדם והתקבלה, פיצוי בגין נזק לא ממוני. בסופו של יום, קבע בית הדין עונש מידתי וסביר, והטיל על המבקשות קנסות שנפרשו על פני תקופה ממושכת (10 תשלומים). כן נטען כי גם מבחינת מאזן הנוחות אין מקום להיעתר לבקשה, שכן מדובר בקנס המשולם לקופת המדינה, וככל שהמדינה תחויב בהשבה לא יהא כל קושי להיפרע ממנה. עוד צוין כי טענת המבקשים כי ביצוע גזר הדין יגרום להתמוטטות החברה נטענה ללא ראשית ראיה לכך, למעט אישור רואה חשבון המעיד על מצבה הכלכלי של החברה, אשר הוגש במסגרת ההליכים בבית הדין קמא.