ע"פ 8769/15 א.ע. נ' מדינת ישראל

השופט צ' זילברטל:

           ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 22049-10-14 שניתן ביום 10.11.2015 על-ידי כב' השופטת ט' חיימוביץ.

רקע

1. המערער, יליד 1954, הורשע ביום 28.12.2014, על-יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); ובעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333, 334 ו-335(א)(1) לחוק. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש.

2. על-פי המתואר בכתב האישום המתוקן, המערער התגורר עם שלושה אחרים (להלן: האחרים), וביניהם ו.ט. (להלן: המתלונן), בבית נטוש באילת. במהלך מגוריהם המשותפים, במספר הזדמנויות שמועדיהן אינם ידועים במדויק למאשימה, לפני יום 10.10.2014, נתגלעו עימותים בין המערער לבין המתלונן, במסגרתם איים המערער על המתלונן כי יפגע בו. עוד מתואר, כי בתאריך 10.10.2014 בסמוך לשעה 14:00, עת שחזר המתלונן לביתו לאחר שיצא לקנות דבר מה, עמד המערער בשער החצר וסירב לאפשר למתלונן להיכנס לבית. המתלונן אמר למערער כי יש לו חפצים בבית, ונכנס פנימה. בתגובה, נטל המערער מוט עץ והיכה באמצעותו את המתלונן בראשו. מעוצמת המכה נפל המתלונן ארצה, והמערער המשיך להכותו באמצעות מוט העץ בגבו, בכתפיו, בידיו וברגליו. למשמע צעקותיו של המתלונן, הגיע למקום אחד מהאחרים והמערער נמלט. כתוצאה ממעשי האלימות של המערער, נגרמו למתלונן חתכים בראשו ובמרפקו, פצעים נוספים בחלקי גופו ושבר באף.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

3. בטרם נגזר עונשו של המערער, הגיש שירות המבחן לבית משפט קמא תסקיר בעניינו. כעולה מהתסקיר, למערער, שיש לו רישום פלילי, רקע של שימוש בסמים, אך בשנים האחרונות עבר גמילה באופן עצמאי, ובבדיקה לא נמצאו שרידי סם. נקבע כי המערער נטל אחריות חלקית למעשה העבירה, וביקש להסביר את מעשיו בכך שהאחרים הכניסו סמים לביתו וסירבו לעזוב לבקשתו, והוא נאלץ להתגונן מפניהם. התסקיר העלה כי למערער דפוסי התמכרות אשר פגעו בתפקודו המשפחתי והתעסוקתי הוא מתקשה לתת אמון בגורמי טיפול. נוכח האמור, המליץ שירות המבחן על עונש מוחשי אשר ישקף למערער את חומרת מעשיו, אך בשל גילו וכוחותיו האישיותיים הדלים הומלץ על מאסר בעבודות שירות.

4. ביום 10.11.2015 ניתן גזר הדין בעניינו של המערער. בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם, עמד בית משפט קמא על כך שהערך החברתי שנפגע כתוצאה ממעשי המערער הוא הביטחון האישי ושלמות הגוף, כאשר הפגיעה בו היא ברף הבינוני-גבוה נוכח השימוש שעשה המערער במקל, ותוצאותיה הקשות של האלימות שהפגין. בית משפט קמא המשיך ובחן את מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, ותוך התחשבות בנסיבות המקרה העמיד את מתחם העונש על 24-12 חודשי מאסר. בקביעת העונש בתוך המתחם, התייחס בית משפט קמא להיותו של המערער אדם מבוגר, ובעל עבר פלילי בעיקר בעבירות סמים ואלימות אשר ריצה מאסרים קודמים, ולכך שלא נטל אחריות על מעשיו אלא השליך אותה על המתלונן. מצד שני, לזכותו של המערער צוין כי הודה וחסך מזמנו של בית המשפט, וכי עברו הפלילי אינו מן העת האחרונה כאשר עבירת האלימות האחרונה בה הורשע בוצעה בשנת 1986. בשל האמור נגזרו על המערער העונשים הבאים: 13 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; שישה חודשי מאסר על תנאי, כאשר התנאי הוא שלא יורשע בביצוע עבירה בה הורשע בתיק זה או בכל עבירת אלימות במשך שלוש שנים מיום שחרורו; ופיצוי המתלונן בסך 2,500 ש"ח.