ע"פ 8768-14 פלוני נ' מדינת ישראל

 השופט י' דנציגר:

1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער מרכז (השופטת מ' ברנט) מיום 9.11.2014 בת.פ. 42914-09-13 במסגרתו הושתו על המערער: צו פיקוח שירות המבחן לתקופה של שנה מיום גזר הדין; 200 שעות של"צ בפיקוח שירות המבחן ובהתאם לתוכנית שתגובש על ידי השירות ותוצג לעיונו של בית המשפט; ומאסר על תנאי של ארבעה חודשים למשך שנתיים (שראשיתן ביום סיום עבודות השל"צ), אם יעבור עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

המערער והנאשם השני הודו במסגרת הסדר טיעון דיוני בעובדות כתב אישום מתוקן ונקבע כי ביצעו את העבירה המיוחסת להם – סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).

2. לפי כתב האישום המתוקן, ביום 4.10.2012 סמוך לשעה 05:00 הגיעו המערער ו-נ' (להלן: הנאשם האחר) – ביחד עם י' ואחרים, שזהותם אינה ידועה למשיבה (להלן: האחרים) – ברכבו של המערער לשער הישוב קרני שומרון ופגשו במאבטחת ששהתה במקום. המערער והנאשם האחר טענו בפני המאבטחת כי נזרקו על רכבם אבנים על ידי אזרחים פלסטיניים עת נסעו בכביש עוקף עזון. בהמשך הגיעו המערער, הנאשם האחר, י' והאחרים לצומת קרני שומרון שם השליכו אבנים ספורות על כלי רכב פלסטיניים שחלפו בצומת. לפיכך הואשמו המערער והנאשם האחר בביצוע העבירה דנן.

3. לפי תסקיר שירות המבחן לנוער שהונח לפני בית המשפט המחוזי; המערער – שהיה בעת ביצוע העבירה בן 17 שנים וכ-11 חודשים – נעדר עבר פלילי, תיפקד באופן תקין במסגרות החינוך בהן למד, אך לא סיים 12 שנות לימוד. ביולי 2013 התגייס לשירות צבאי אך שוחרר מהצבא לפני תום השירות הסדיר מטעמי בריאות. המערער הבין את חומרת העבירה שאותה ביצע והביע חרטה. שירות המבחן התרשם כי הוא אינו זקוק לטיפול סמכותי בשירות והמליץ שלא להרשיעו אלא לנקוט כלפיו בדרכי טיפול הכוללים התחייבות כספית משמעותית להתנהגותו בעתיד, ביצוע של"צ ותרומה ל"מרכז פרס לשלום".

4. בטיעוניה לעונש ביקשה המשיבה לאבחן את עניינם של המערער והנאשם האחר מעניינו של י' – שהיה קטין בן 17 שנים ו-5 חודשים בעת ביצוע העבירה והוסכם כי הוא לא יורשע בדין. נטען כי נגד י' הוגש כתב אישום נפרד בשל העובדה ששיתף פעולה עם גורמי החקירה, הודה במיוחס לו והפליל את המערער ואת הנאשם האחר, וכי אלמלא עשה כן לא ניתן היה לגבש כתב אישום נגד המערער ונגד הנאשם האחר בשל קושי ראייתי ממשי. נטען כי אין מקום להימנע מהרשעתו בדין של המערער. המשיבה עתרה להשית על המערער מאסר על תנאי מרתיע לצד של"צ בהתאם לתוכנית שירות המבחן וקנס. לביסוס טיעוניה הפנתה המשיבה לשני פסקי דין של בית משפט זה, במסגרתם הושתו על נאשמים, שהורשעו בביצועה של עבירה זהה וכן עבירות נוספות, עונשי מאסר בפועל.

5. בטיעוניו לעונש ביקש בא-כוח המערער לטעון נגד התנהלותה המפלה של המשיבה בין י' לבין המערער והנאשם האחר. הודגש כי לכל המעורבים אין עבר פלילי, כי י' והמערער היו קטינים בעת ביצוע העבירה, כי כל השלושה לקחו אחריות ולא ניהלו הוכחות. עוד צויין, כי המאבטחת זיהתה את השלושה, כך שטענת המשיבה כי אלמלא עדות י' לא היה מוגש כתב אישום כנגד המערער והנאשם האחר אינה נכונה. כן נטען שדווקא י' היה הרוח החיה באירוע והיה היחיד מבין השלושה שהתחבר לכעס אידאולוגי. עוד נטען כי מדובר באירוע חריג ובלתי מתוכנן , בו נטל חלק קטין שמעולם לא הסתבך עם החוק. בא כוחו המערער עתר לאמץ את המלצת שירות המבחן בעניינו של מרשו והפנה לפסיקה לתמיכה בטיעוניו.

6. בית המשפט המחוזי קבע כי נקודת המוצא היא כי בשל חומרתה של העבירה, הסיכון והנזק שעלול היה להיגרם, שכיחות תופעת יידוי האבנים אל עבר מכוניות נוסעות והצורך באכיפת החוק, יש להרשיע את מי שנקבעה אחריותו בעבירה.

עוד נקבע כי בשונה מעניינו של י', המערער והנאשם האחר לא הוכיחו התקיימות שני התנאים המצטברים שנקבעו בהלכת כתב [ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל (21.8.1997) (להלן: הלכתכתב)] לפיהם: על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; וסוג העבירה מאפשר להימנע מהרשעה, בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. הודגש, כי המלצת שירות המבחן אינה מחייבת את בית המשפט ונקבע כי יש להרשיע את השניים ואין מקום לאבחן ביניהם מפאת גילם.