ע"פ 8721/14, מ.א.ל נ' מדינת ישראל ואח'

השופטת א' חיות:

           ערעור על חומרת העונשים שגזר בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ו' מרוז) על המערער.

רקע עובדתי וגזר דינו של בית המשפט המחוזי

1. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה המערער, ביום 8.3.2013 התארסו המערער והמתלוננת ותאריך חתונתם נקבע ליום 17.8.2013. במהלך התקופה שבה היו השניים בני זוג, ובמיוחד לאחר האירוסין, אסר הנאשם על המתלוננת לצאת מביתה בלעדיו, בלש אחריה, הורה לה מה ללבוש, ועם מי להתראות ולשוחח. על פי עובדות האישום הראשון, ביום 8.6.2013 יצאה המתלוננת בלוויית אחיה לבקר את אחותה בבית החולים. בדרכם לבית החולים ביקשו השניים לעצור בחנות מכולת ברמלה ולרכוש בה מצרכים, ובעודם בדרך התקשר המערער למתלוננת והביע תרעומת על כך שיצאה מהבית בלעדיו. במהלך השיחה הבחינה המתלוננת כי המערער מתקרב לעברה ומשנפגשו תפס המערער את ידה והורה לה לחזור לביתה. אחיה של המתלוננת ניסה להרגיע את המערער ובתגובה שלף המערער חפץ מתכתי מכיסו ואיים על האח שיילך משם אחרת יהרוג את המתלוננת. לאחר מכן הלם המערער באגרופו בפניה של המתלוננת וגרם לה שטף דם. בהמשך ולאחר שאמרה למערער "כי אלוהים ישבור את ידיו" היכה המערער את המתלוננת בשנית והדף אותה. בגין מעשים אלו יוחסו למערער עבירה של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש ועבירת איומים. על פי עובדות האישום השני, בעקבות האירוע שתואר לעיל, נפגשו ביום 15.6.2013 המערער ובני משפחתו עם בני משפחתה של המתלוננת בבית דודה. בפגישה הודיע נידל, בן דודה של המתלוננת (להלן: נידל), כי היא אינה מעוניינת להינשא למערער והאירוסין מבוטלים. משפחתו של המערער ניסתה לשכנע את משפחת המתלוננת לשקול שנית את החלטתה, אך בני משפחת המתלוננת הודיעו כי מבחינתם אין עוד קשר בין המשפחות. בעקבות הפגישה החליט המערער לגרום חבלה חמורה לבני משפחתה של המתלוננת ולצורך כך הוא הצטייד באקדח ובתחמושת. בשעה 19:30 לערך יצאו מהבית שלושה מאחיה של המתלוננת יחד עם נידל (להלן: בני המשפחה) לעבר רכבם שחנה בסמוך. באותה עת שהו ברחוב עוברי אורח ובהם שכנה שיצאה להליכה רגלית עם בעלה. בשלב זה הגיח המערער ונעמד מול בני המשפחה ובהתאם לתוכנית המוקדמת שרקם שלף את אקדחו וירה מספר יריות לעברם בכוונה לפגוע בהם, כשהוא קורא לעברם "מגיע לכם". כתוצאה מהירי נפגע נידל מכדור ברגלו והשכנה נפגעה מכדור בגבה. המערער נמלט מהמקום ונתפס על ידי המשטרה רק ביום 29.10.2013. כתוצאה מהירי נגרמו לנידל חבלות חמורות ברגלו ולשכנה נגרמו חבלות חמורות בבטנה, והיא נזקקה לאשפוז ממושך ולניתוח. בגין מעשים אלו הואשם המערער בשתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ובנשיאת נשק.

2. לאחר הליך גישור, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המערער יחזור בו מכפירתו, יודה בעובדות כתב האישום המתוקן, ויצהיר לפרוטוקול כי הוא מסכים לגרש את המתלוננת. אשר לעונש הוסכם כי המדינה תעתור להטיל על המערער מאסר בפועל לתקופה שלא תפחת מעשר שנים, מאסר על תנאי ופיצוי לכל נפגעי העבירה ואילו המערער לא יהיה מוגבל בטיעוניו. המדינה הוסיפה והצהירה לפרוטוקול שאף שהמערער הודה בשלב מתקדם של פרשת התביעה ולאחר שחלק מנפגעי העבירה כבר העידו, יוענק משקל משמעותי להודייתו. בית המשפט התיר את תיקון כתב האישום, אישר את הסדר הטיעון והרשיע את המערער בעבירות שתוארו לעיל.

3. בגזר דינו מיום 6.11.2014 עמד בית המשפט המחוזי על חומרת העבירות, נסיבות ביצוען והשלכותיהן על הנפגעים בציינו כי מן העדויות ששמע עולה כי המערער הוא אדם צעיר שבחר באלימות כדרך חיים ורואה בה פתרון למחלוקות וסכסוכים. הצטיידותו של המערער בנשק חם והשימוש בו בעיבורה של עיר, כך נקבע, מלמדת על תכנון, נחישות וזלזול בחיי אדם. בית המשפט התרשם כי מערכת היחסים של המערער עם המתלוננת הייתה חולנית וקשה, ולוותה באיומים ואלימות שהשפיעו קשות על חייה של המתלוננת אשר איבדה את בטחונה באנשים, עזבה את עבודתה והעתיקה את מקום מגוריה. בית המשפט ציין כי לשכנה שנפגעה מהירי שביצע המערער נגרמו חבלות חמורות שהובילו לכך שהיא נזקקה לעזרה סיעודית, ורק בתום ארבעה חודשי שיקום שבה לעבודתה, והיא סובלת מכאבים וממצוקה נפשית וכלכלית. עוד עמד בית המשפט על הנכות שנגרמה לנידל המונעת ממנו לעבוד וגזרה על משפחתו דלות כלכלית משום שבהיעדר ביטוח רפואי, נותר נידל חייב לבית החולים 48,000 ש"ח, והוא פירט בפני בית המשפט את הקשיים שהיו מנת חלקו עקב האירוע. בית המשפט הוסיף וסקר את עברו הפלילי של המערער ממנו עולה כי האלימות על רקע פגיעה לכאורה בכבודו הפכה לנוהג אצלו. בגרותו, כך נקבע, לא הוסיפה איפוק להתנהלותו וגם המאסר הממושך שכבר ריצה לא פקח את עיניו. אלימותו הלכה וגברה, מעשיו הועצמו והוא בחר לעשות שימוש בנשק חם באזור מגורים. בית המשפט קבע כי יש לקבוע מתחם ענישה הולם לכל מעשה בנפרד – לתקיפה ולגרימת החבלה נושא האישום הראשון ולאירוע הירי וגרימת החבלה בעקבותיו נושא האישום השני. ביחס לאישום הראשון, קבע בית המשפט מתחם עונש הולם שנע בין מספר חודשי מאסר ספורים ל-12 חודשי מאסר בפועל. ביחס לאישום השני קבע בית המשפט מתחם עונש הולם שנע בין 6 ל-10 שנות מאסר. אשר לקביעת העונש בתוך המתחמים, קבע בית המשפט כי לא מצא בנסיבותיו האישיות של המערער נקודת זכות שראוי לזקוף לטובתו ולהקל בעונשו. עברו מכביד, מעשיו חמורים, ורצונו המילולי לפתוח בחיים חדשים מוטל אף הוא בספק, כך נקבע, בהינתן העובדה כי בעבר הביע צער וחרטה על מעשים אלימים שביצע אך חזר לסורו. בית המשפט הוסיף וקבע כי חומרת יתר יש במעשיו של המערער בהינתן העובדה שביצע אותם בשל פגיעה לכאורה בכבודו. בנסיבות אלו סבר בית המשפט כי יש לגזור על המערער עונש ברף העליון של המתחם אך בהתחשב בהודאתו ובקיצור ההליך השיפוטי, החליט בית המשפט שלא לצבור את העונשים אלא להפחית מהעונש שברף העליון מספר חודשי מאסר. בסיכומו של דבר גזר בית המשפט המחוזי על המערער 9.5 שנות מאסר בניכוי ימי מעצרו, מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים למשך שלוש שנים מיום שחרורו וכן חייבו לפצות את המתלוננת ב-10,000 ש"ח; את השכנה ב-100,000 ש"ח ואת נידל ב-50,000 ש"ח, וזאת בעשרה תשלומים חודשיים ושווים החל מיום 1.1.2015. ככל שהמערער לא יעמוד באחד התשלומים, כך נקבע, תעמוד מלוא היתרה לפירעון מיידי.

4. בקשה לעיכוב ביצוע תשלום הפיצוי שהוגשה לבית משפט זה, התקבלה בחלקה ביום 30.12.2014, ונקבע כי התשלום הראשון יידחה לחודש אפריל 2015 וכי המערער ישלם את הפיצוי ב-20 תשלומים חודשיים שווים.

טענות הצדדים

5. מכאן הערעור שבכותרת המופנה כלפי תקופת המאסר שנגזרה על המערער וכלפי סכומי הפיצוי שבהם חויב המערער. לטענת המערער, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, הוא מעוניין לפתוח בחיים חדשים והוא מוסיף וטוען בהקשר זה כי במועד הטיעונים לעונש הציג בפני בית המשפט המחוזי אישור כי נישא בעודו במאסר וכי רעייתו הרתה לו. עוד טוען המערער כי בית המשפט ייחס לו את ביצוע העבירות על רקע פגיעה בכבוד המשפחה, אך מעשיו לא בוצעו על רקע כזה וכי טרם ביצוע העבירה נושא האישום הראשון, הוא לא נקט כלפי המתלוננת באלימות פיזית. אשר לנסיבות ביצוע העבירות נושא האישום השני, טוען המערער כי ביקש להפחיד את בני משפחת המתלוננת וכי לא התכוון לפגוע במי מהם ובוודאי שלא בעוברת האורח. אשר לגזירת העונש בגין כל אישום בנפרד, טוען המערער כי מדובר בשני אירועים בעלי קשר הדוק שיש לראותם כאירוע אחד והוא מוסיף כי אין לו משאבים כלכליים לשם תשלום הפיצויים שבהם חויב והוא מבקש להפחיתם.