ע"פ 8632-06-14 מוסטפא שלבי נ' מ"י

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' קורנהאוזר) שניתן בת.פ 38976-04-12 (הכרעת דין מיום 6.1.14 וגזר דין מיום 28.4.14). הערעור מופנה הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזר הדין.

נגד המערער הוגש כתב אישום שבגדרו הואשם בעבירות של מעשה פזיזות ורשלנות; הכשלת שוטר; ושימוש בטלפון בעת שהרכב נע. על פי כתב האישום, ביום 23.4.12 בשעה 16:00 לערך, נהג המערער ברכב תוך שהוא משוחח במכשיר טלפון נייד. השוטר ארז שלום (להלן: "השוטר שלום"), אשר עמד בסמוך לניידת עירייה והבחין במערער עושה כן, סימן למערער לעצור. בתגובה, המשיך המערער בנסיעה לעבר השוטר שלום, עלה על המדרכה, עקף את השוטר ואת ניידת העירייה, והמשיך בנסיעה. השוטר שלום החל במרדף אחר המערער באמצעות הניידת, יחד עם שני פקחי עירייה. במהלך המרדף עקף המערער קטנוע, גרם לרוכב לבלום בלימת חירום וכמעט הביא לנפילתו. בהמשך, הפקח דוד כהן (להלן: "הפקח כהן"), עמד מול המערער וסימן לו לעצור, אך המערער המשיך בנסיעה מהירה, כמעט פגע בפקח וגרם לו לנוס לצד הכביש. בהמשך, הבחין המערער בהולך רגל חוצה כביש, סטה עם רכבו, עלה על מדרכה והמשיך בנסיעה, עד שנעצר בשל עומס תנועה.

המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום, ובית משפט קמא קיים הליך הוכחות. ביום 8.11.12, בטרם הסתיים הליך ההוכחות ולאחר שנשמעו מספר עדים, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון במסגרתו הודה המערער בעובדות כתב אישום מתוקן. בעקבות כך הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, בהתאם לכתב האישום המתוקן. בהמשך לכך, התקבל תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער ונשמעו טיעוני הצדדים לעונש. ואולם בטרם מתן גזר הדין, ביקש המערער מבית המשפט לאפשר לו לחזור בו מהודייתו ובית המשפט נעתר לבקשה. במצב דברים זה נשמעו ראיות הצדדים עד תום.

ביום 6.1.14 הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום (המקורי). את הרשעתו של המערער ביסס בית המשפט על עדויות התביעה שנשמעו לפניו (עדויות השוטרים והפקחים המעורבים) אשר הותירו עליו "רושם אמין ומהימן", כאמור בהכרעת הדין. בית המשפט מצא כי העדויות משלימות זו את זו ויוצרות יחד תמונה שלמה המאששת את הנטען בכתב האישום. כך, קיבל בית המשפט את עדותו של השוטר שלום ולפיה הבחין במערער כשהוא משוחח במכשיר הטלפון במהלך נהיגתו והורה לו לעצור. השוטר שלום העיד, כי היה קשר עין בינו לבין המערער, מבטיהם נתקלו, וכשהבחין בו המערער, הוא עקף את ניידת העירייה תוך שהוא עולה על המדרכה. חיזוק לעדות זו מצא בית המשפט גם בעדותו של אחד הפקחים. גם ליתר המתואר בכתב האישום, הנוגע לאופן נהיגתו הרשלני של המערער, מצא בית המשפט חיזוק בעדויות שהובאו לפניו. מנגד, את גרסת המערער בכל הנוגע לאישום בדבר שימוש בטלפון בזמן הנהיגה דחה בית המשפט. אשר לאישום בדבר נהיגה רשלנית מצידו של המערער, בהכרעת הדין צוין, כי המערער הכחיש כליל את כל אשר יוחס לו בהקשר זה ולא סיפק כל הסבר בדבר אופן נהיגתו כמתואר בכתב האישום או לעורר ספק בדבר אמינות גרסאות עדי התביעה. עוד ציין בית המשפט, כי טענת המערער ולפיה רכבו סבל מבעיה מכנית קשה לא הוכחה, אף שנטען כי יעשה כן במהלך ניהול המשפט.

לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים לעונש בשנית, גזר בית משפט קמא על המערער 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל (בניכוי ימי מעצרו); מאסר מותנה; פסילת רישיון נהיגה למשך שנתיים מיום השחרור; ופסילה מותנית.

כאמור, במסגרת הערעור שלפנינו מבקש המערער להשיג הן על הכרעת הדין והן על גזר דינו של בית משפט קמא.

ביחס להכרעת הדין טוען ב"כ המערער כי היה על בית משפט קמא לזכות את המערער. ראשית טוען ב"כ המערער, כי במהלך מעצרו הותקף המערער על ידי שוטר וכי הוא התלונן על כך בפני החוקר שגבה את הודעתו במשטרה. עוד נטען בהקשר זה, כי אילו הייתה מועברת תלונה זו למח"ש, כפי שלטענתו היה צריך להיעשות, כי אז לא היה מתקבל באירוע זה "אישור שפיטה", כמתחייב מהנחיית פרקליט המדינה. מטעם זה לבדו סבור ב"כ המערער כי יש לזכות את המערער. בנוסף, ב"כ המערער התייחס בפירוט גם לעדויות שהובאו מטעם המשיבה וטען מדוע, לשיטתו, אין לתת בהן אמון. לבסוף התייחס ב"כ המערער לעובדה שמכשיר הטלפון הנייד, אשר שימש למעשה עילה לכל האירוע הנטען בכתב האישום, לא נמצא על ידי המשטרה ברכב.

ביחס לגזר הדין טוען ב"כ המערער, כי בית משפט קמא החמיר עם המערער יתר על המידה והוא עותר לכך שבית משפט זה יקל בעונשו. בהקשר זה מתאר ב"כ המערער את נסיבותיו האישיות של המערער ובכלל זה את העובדה שהוא סובל מנכות קבועה בעקבות פגיעה בתאונה, ואת העובדה שהוא נשוי ואב ל-6 ילדים. בהתייחס לעברו הפלילי של המערער נטען, כי הרשעתו האחרונה הינה בגין עבירה משנת 1999. ב"כ המערער מוסיף וטוען, כי על אף שאין לזקוף לחובתו של נאשם את העובדה שבחר לכפור באשמה ולנהל את משפטו, הרי שנראה כי בענייננו הדבר כן נזקף לחובתו של המערער, וזאת משום שבטיעוניה הראשונים לעונש עתרה המשיבה לעונש של 7 חודשי מאסר בפועל ואילו בטיעוניה השניים היא עתרה לעונש של 12 חודשי מאסר, עמדה אותה קיבל בית משפט קמא במלואה. בתמיכה לטענתו כי העונש אותו בית משפט קמא הטיל על המערער הוא חמור, הציג ב"כ המערער פסיקה.

המשיבה טוענת מנגד, כי אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בפסק דינו של בית משפט קמא, על שני ראשיו. בהתייחס לטענת המערער בדבר תקיפתו בעת המעצר על ידי שוטר נטען, כי גם אם הדבר היה נכון, הרי שאין זה נוגע לערעור דנן, וזאת משום שאין מדובר בענייננו במקרה שבו נאשם, אשר מואשם בתקיפת שוטר, טוען להגנתו כי הוא זה שהותקף על ידי השוטר. עוד נטען על ידי ב"כ המשיבה, כי הכרעת דינו של בית משפט קמא נשענת בעיקר על אמון שנתן בית המשפט בעדויות התביעה שנשמעו לפניו, וכי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים מסוג זה, בייחוד שעה שבית המשפט קבע שאין לתת אמון בגרסת המערער. גם בהתייחס לגזר הדין טוען ב"כ המשיבה שיש לדחות את הערעור. בהקשר זה נטען, כי העונש שנגזר על המערער הוא ראוי, בפרט בהתחשב בעברו הפלילי, ובייחוד בעברו התעבורתי הכולל 75 הרשעות קודמות, שחלקן בעבירות חמורות.