ע"פ 8392/08 אסצאלו אבהה נ' מדינת ישראל

השופט נ' סולברג:

1.        ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 3.9.2008 בתפ"ח 1068/07 (השופטים ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר ו-צ' צפת), אשר במסגרתה הורשע המערער ברצח אשתו, ובעקבות הרשעתו נגזר עונשו למאסר עולם.

עיקרי כתב האישום

2.        המערער הואשם ברציחתה של אשתו בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על-פי כתב האישום, השניים היו נשואים זה לזו, אך במשך זמן-מה לא התגוררו יחדיו. לאחר כמה שבועות שבמהלכם שררו מתחים בין המערער לבין המנוחה על רקע עניינים שונים, פרצה בין השניים מריבה, נוכח הזמנתו של המערער לחגיגה של קרוב משפחתו, וסירובה של המנוחה להתלוות אליו לאירוע. למחרת, ביום 18.6.2007, בין השעות 8 ל-9 בבוקר, הגיע המערער לדירתה של המנוחה כשהוא מצוייד בסכין מטבח גדולה, אותה רכש בכדי להרגה. כשהגיע לדירה, התפתח בין השניים ויכוח מילולי, ובמהלכו תקף המערער את המנוחה באמצעות הסכין שהביא עמו. בין היתר, דקר המערער את המנוחה 7 דקירות באזור החזה והגב, אשר גרמו לנזקים חמורים לאיברים חיוניים, והובילו למותה.    

עיקרי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

3.        המערער לא כפר בעובדה כי גרם למותה של המנוחה באמצעות דקירות סכין, אך חלק על כך שהתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעתו בעבירת הרצח.

4.        אחת מטענותיו העיקריות של המערער היתה, כי הכדורים שהוא נוטל עקב אבחונו כחולה במחלת האיידס 'משגעים' אותו, פוגמים בריכוזו ומשבשים את זכרונו, כך שראשו ככלל אינו 'במקום'. בעניין זה עמד בית המשפט המחוזי על עדותה של הרופאה המטפלת במערער, אשר ניתנה תוך כדי עיון בתיקו הרפואי, ולפיה הלה נוטל 2 סוגי כדורים, כאשר לאחד אין השפעה קוגניטיבית, רגשית או מנטאלית; ולשני – תופעות לוואי אפשריות המתבטאות בסחרחורות קשות, סיוטים ונדודי שינה, הכל למשך השבועות הראשונים שלאחר תחילת הטיפול. מכל מקום, תופעות הלוואי אינן עולות כדי מחלת נפש, ואם המטופל אכן סובל מהן, ניתן להחליף את התרופה. בענייננו, ציינה הרופאה, המערער נוטל אותם כדורים כבר תקופה ארוכה, ואין כל אינדיקציה להפסקת הטיפול והתחלתו מחדש. נהפוך הוא, מדבריו-שלו עולה כי התמיד בנטילת תרופותיו, ועל כך מעידות גם תוצאות הבדיקות הרפואיות שעבר. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי לא הוצגה כל ראיה מטעמו של המערער לפגיעה במצבו המנטאלי, לרבות תופעות של בלבול ושכחה. אף על-פי שלמד באולפן באופן סדיר, איש ממוריו, מדריכיו, וחונכיו לא הוזמן להעיד בנושא, והוא הדין לגבי משפחתו, חבריו ומכריו. זאת ועוד, האופן המדוקדק שבו תיאר המערער את התנהלותו בבוקר האירוע ועד לשלב שבו החל לדקור את המנוחה, כמו גם תיאורו המפורט באשר לקורותיו לאחר עזיבת הדירה, מלמדים על זכרונו הצלול בנוגע לשלל התרחשויות אותו יום. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין לקבל את טענותיו של המערער ביחס להשפעת מצבו הרפואי ותרופות שנטל על התנהגותו וזכרונו.

5.        פלוגתא מרכזית נוספת בין הצדדים נגעה לשאלה, האמנם הצטייד המערער בסכין מבעוד מועד, והביאה עמו לדירת המנוחה ביום האירוע בכדי לדקרהּ, או שמא נמצאה הסכין במקום עוד קודם להגעתו. בית המשפט המחוזי עמד בפירוט על "הסתירות הרבות" העולות מדברי המערער בהקשר זה, במסגרת שלבי החקירה והמשפט השונים, לרבות הודעותיו במשטרה, שחזור האירוע, המענה לכתב האישום, עדותו הראשית וחקירתו הנגדית. פערים של ממש נמצאו בגרסאותיו הן לגבי תכלית רכישת הסכין, הן בקשר למועד ומקום קנייתה, והכל מבלי שניתן לכך הסבר מספק. עם זאת, עובר לעדותו הכבושה של המערער בבית המשפט, אשר נמצאה חסרת קוהרנטיות ומטעה, "המכנה המשותף בכל גירסאותיו... היה כי הסכין הובא על ידו בבוקר הארוע מבחוץ על מנת לדקור את המנוחה... בין שהסכין נקנה על ידו באותו בוקר ובין שקודם לכן. דברים אלו נתמכו בהגיון הפנימי של הדברים ומתיישבים עם מכלול הראיות, ויש לראותם כמוכחים מעבר לספק סביר".

6.        על רקע זה, פנה בית המשפט המחוזי לבחון האם גרם המערער למותה של אשתו ב"כוונה תחילה", ובפרט – האם התממשו בו רכיבי ה'הכנה', 'העדר הקנטור' וה'החלטה להמית', כנדרש לפי סעיף 301 לחוק העונשין.  

7.        בית המשפט המחוזי קבע כי רכיב ההכנה הוכח בבירור בענייננו, שהרי המערער הגיע לדירתה של המנוחה כשהוא מצוייד בסכין, במטרה לדקרהּ. לפיכך, ממילא גם לא נהג כפי שנהג מחמת קנטור בתכוף לביצוע העבירה. נוסף על כך, עיקר טענותיו של המערער ביחס להתנהלותה הפוגענית של המנוחה כלפיו הופרך בעדויותיהן של עובדות ובעלות מקצוע המועסקות במרכז הקליטה שבו התגוררו השניים. מכל מקום, לשיטת המערער עצמו, מערכת היחסים בינו לבין המנוחה עלתה על שרטון זה מכבר. קללותיה, כמו גם העלבונות שהטיחה בו מפאת מחלתו, היו, לשיטתו, מנת חלקו משך תקופה ארוכה. מכאן, שהאמירות הדומות אשר נאמרו למערער בבוקר האירוע אינן עולות כדי קנטור סובייקטיבי מבחינתו, לא כל שכן מבחינה אובייקטיבית, בהעדר יחס סביר בין הקנטור הנטען לבין התגובה. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי, כי התגבשה אצל המערער החלטה להמית. אמנם נמצא כי הלה רכש את הסכין בבוקר האירוע בכדי לדקור את המנוחה, ולטענתו לא ידע אם זו אכן תמות, אך לאור העובדה כי מדובר ב-7 דקירות בלתי-פוסקות בחלקי גוף חיוניים, בהתחשב בהסתלקותו מן המקום מבלי להזעיק עזרה, ובשים לב להתנהגותו ולאמירותיו מיד לאחר האירוע, שעליהן העידו בין היתר שכניו, ניכר כי היתה למערער כוונת קטילה. כמו כן, בשלב מסויים בחקירתו הודה המערער כי התכוון לרצוח את המנוחה, אלא אם תסכים כי השניים יחזרו לחיות יחדיו. כך או כך, בנסיבות העניין קמה 'חזקת הכוונה', לפיה התכוון המערער לגרום לתוצאות הנובעות דרך הטבע ממעשיו, ועל רקע מכלול הראיות לא קיים ספק סביר שבכוחו לסתור מסקנה זו.