ע"פ 8144/13 פלוני נ' מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן:
המערערים 1 ו-2 (להלן ביחד: המערערים) הורשעו על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון בחבלה בכוונה מחמירה. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע) גזר על כל אחד מהם 45 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרם; 12 חודשי מאסר על תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין; ופיצוי בסך כולל של 100,000 ש"ח למתלונן, כך שכל אחד מהמערערים יחוב ב-50,000 ש"ח. הערעור שלפנינו מופנה לחומרת גזר הדין. 

תמצית העובדות וההליכים
1. על פי עובדות כתב האישום שתוקן במסגרת הסדר טיעון, ביום 23.8.2012 פרצה קטטה מחוץ לבית קפה בכפר-קרע. לאחר הקטטה נקלעו המערער 1 – קטין על סף בגירות בעת האירוע – והמתלונן לחילופי דברים שבמהלכם דחף המתלונן את המערער 1. בתגובה, איים המערער 1 לנקום במתלונן. כשעה קלה לאחר מכן שב המערער 1 למקום יחד עם אחיו, המערער 2 (שהיה בגיר במועד הרלוונטי). המערער 1 הצטייד ב"כלי המסוגל לחתוך ולדקור אדם", כלשון כתב האישום, והמערער 2 הצטייד במוט. כשאיתרו את המתלונן רצו השניים לעברו והחלו להכותו נמרצות, תוך שהמערער 1 מנסה לדקור אותו בכלי שברשותו. המתלונן ניסה להימלט מהשניים אך אלו השיגו אותו והמשיכו בתקיפתו. במהלך התקיפה דקר המערער 1 את המתלונן בבטנו ובמותנו וגרם לו לנקב במעי הדק. המתלונן נזקק לניתוח דחוף ולאשפוז בן כמה ימים. 
2. ביום 24.3.2013 הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע) את המערערים על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון בביצוע בצוותא של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בטרם נגזר דינם הוגשו לבית המשפט קמא תסקירים בעניינם של המערערים. מהתסקיר בעניינו של המערער 1 עולה כי הלה היה בן 17 ו-7 חודשים בעת ביצוע העבירה; כי אין לו עבר פלילי; כי עד למעצרו בגין העבירה דנן ניהל אורח חיים נורמטיבי; וכי משפחתו הגרעינית חוותה קשיים רבים, אישיים וכלכליים. עוד התברר כי בהיותו בן 13 נחטף המערער 1 על ידי שניים והוכה קשות. האירוע, שעובדותיו לא התבררו, הותיר במערער 1 טראומה שלא זכתה לטיפול. כן צוין בתסקיר כי המערער 1 נטל אחריות למעשיו, הביע חרטה, הפגין מוטיבציה להשתקם ושיתף פעולה עם תהליך טיפולי בשירות המבחן שנמשך כמה חודשים. לפיכך המליץ שירות המבחן על שילובו של המערער 1 במסגרת טיפולית; הטלת עבודות לתועלת הציבור; וחתימה על ערבות עצמית גבוהה. אשר למערער 2, מהתסקיר בעניינו עולה כי היה כבן 21 בעת ביצוע המעשים; כי נפלט ממערכת החינוך בכתה י' ומאז התפרנס מעבודות זמניות שונות; כי נטל אחריות חלקית בלבד למעשיו; לא גילה אמפטיה לקורבן; זהותו עדיין אינה מגובשת והוא "מנותק רגשית". נוכח כל אלה ציין שירות המבחן כי יש חשש להישנות המעשים, והמליץ על עונש מאסר בפועל ועל תשלום פיצוי למתלונן.
3. בגזר הדין עמד בית המשפט קמא על חומרת מעשי האלימות של המערערים שפגעו בגופו, בכבודו ובנפשו של המתלונן. בית המשפט הדגיש את ההכרח לשרש את תופעת הסכינאות שפשתה במקומותינו על ידי השתת עונשי מאסר ממושכים. בית המשפט עמד על התכנון המקדים מצדם של המערערים, על ההצטיידות בנשק קר, ועל כך שהמערערים לא אפשרו למתלונן להימלט מנחת זרועם, דלקו אחריו, ותקפו אותו עד לפציעתו. בית המשפט ציין כי חלקו של המערער 1 באירוע היה משמעותי יותר מזה של המערער 2, הן בשלב התכנון המוקדם, הן בתקיפה עצמה, וצוין כי הוא היה המארגן ו"הרוח החיה" מאחורי האירוע. נוכח כל אלה, ומשנתן דעתו למדיניות הענישה הנוהגת, קבע בית המשפט את מתחם הענישה ביחס לשני המערערים על 42 עד 96 חודשי מאסר בפועל.
4. בבואו לגזור את עונשו של המערער 1 זקף בית המשפט לזכותו את גילו הצעיר בעת ביצוע המעשים; את הרקע האישי והמשפחתי המורכב; היעדרו של עבר פלילי לחובתו; את הודאתו במעשים; את שיתוף הפעולה עם רשויות אכיפת החוק שחסך את הצורך בניהול שלב ההוכחות במשפט; ואת המלצתו החיובית של שירות המבחן. לחובתו עמדו העובדה כי בעת ששהה בחלופת מעצר בביתו בקשר לעבירה דנן הפר את תנאי החלופה ונעצר לכמה ימים עקב כך, דבר המעיד על היעדר מורא מפני החוק; והתרשמותו של בית המשפט כי המערער 1 לא הפנים את חומרת מעשיו ולא נטל אחריות מלאה בגינם. בנוגע למערער 2, כשיקולים לקולה נמנו היותו "בגיר צעיר" בעת ביצוע המעשים; הרקע המשפחתי המורכב; והיעדרו של עבר פלילי לחובתו, למעט עבר פלילי תעבורתי. לחובתו עמדו ניסיונו למזער את חלקו באירוע והתסקיר השלילי בעניינו, שכלל המלצה על עונש מאסר. ביחס לשני המערערים דחה בית המשפט את בקשתם להקל בעונשם נוכח הסכם "סולחה" מתהווה בינם לבין המתלונן. זאת, לאחר שבית המשפט לא השתכנע כי ההסכם הוא סופי באופן המעיד על כך שהמתלונן מחל למערערים וקיבל פיצוי בגין נזקיו. נוכח כל האמור נגזרו על שני המערערים 45 חודשי מאסר בפועל, ועונשים נוספים כמפורט ברישה לפסק דין זה.
הטענות בערעור
5. המערער 1 טען בערעורו כי העונש שהושת עליו חורג ממידת הענישה המקובלת. לדבריו, בית המשפט קמא שגה עת גזר את דינו לפי תיקון 113 לחוק העונשין, שאינו חל על קטינים. נטען כי לא היה מקום להטיל עליו עונש מאסר בפועל, בניגוד להמלצת שירות המבחן ותוך סטייה מהכלל שלפיו בענייני קטינים יש ליתן את הבכורה לשיקולי השיקום; כי לא ניתן משקל הולם ליתר השיקולים לקולה, כמפורט לעיל; כי יש להקל בעונשו נוכח הסולחה שנרקמה בינתיים בין המערערים לבין המתלונן; וכי שליחתו לבית הסוהר לתקופה ממושכת תשבש את מהלך חייו ותפגע בסיכוייו להשתקם. המערער 2 טען כי שגה בית המשפט כשהשווה את מתחם הענישה ואת העונש בעניינו לאלה של המערער 1, בשים לב לחלקו הקל יותר באירוע; כי לא ניתן די משקל להיותו "בגיר צעיר" בעת ביצוע המעשים, כמו גם ליתר השיקולים לקולה, כאמור. שני המערערים הוסיפו וטענו כי הפיצוי שנפסק למתלונן – על סך 100,000 ש"ח, שתשלום מחציתו הוטל על כל אחד מהם – הוא גבוה מדי, בשים לב לנזקיו המוגבלים של המתלונן.
6. המשיבה סומכת את ידיה על פסק הדין של בית המשפט קמא, מנימוקיו. בתמצית, נטען כי העונש שנגזר הולם את חומרת מעשיהם של המערערים וכי אין להתערב באיזון שערך בית המשפט קמא בין מכלול שיקולי הענישה הנוגעים לכל אחד מהמערערים.
7. הונחו לפנינו תסקירים משלימים. מהתסקיר בעניינו של המערער 1 מיום 24.2.2015 עולה כי המערער, כבן 20, החל לרצות את עונשו בכלא "חרמון"; כי לאחר תקופת הסתגלות שבמהלכה התרחשו כמה הפרות משמעתיות החלה ניכרת מגמה חיובית בהתנהגותו של המערער והוא השתלב בהצלחה במסגרות טיפוליות בכלא; כי הוא עובד באופן מסודר במפעל בכלא; משולב באגף השיקומי; ומציית לכללי המשמעת. כמו כן צוין כי המערער 1 חש בושה וצער נוכח מעשיו, וכי הוא מגלה מוטיבציה גבוהה לשיקום. לפיכך המליץ שירות המבחן על הפחתה מסוימת בתקופת מאסרו. אשר למערער 2, מהתסקיר המשלים בעניינו מיום 10.2.2015 עולה כי הלה החל לרצות את עונשו בכלא "צלמון"; כי תפקודו בכלא תקין, ולא נרשמו לחובתו עבירות משמעת; וכי הוא עובד במפעלי בית הסוהר לשביעות רצון האחראים עליו. עוד עולה כי המערער 2 החל בתהליכים טיפוליים שהשפעתם החיובית עליו ניכרת, אך צוין כי הטיפול מצוי בשלבים ראשוניים ומצריך המשך העמקה. בתסקיר לא בא שירות המבחן בהמלצה ביחס לתקופת מאסרו של המערער 2, אולם בדיון לפנינו ציינה נציגת שירות המבחן למבוגרים כי נדרשים 6 חודשי מאסר נוספים להשלמת התהליך השיקומי.
כמו כן, הונח לפנינו הסכם ה"סולחה" שהושלם בינתיים בין המערערים למתלונן. מההסכם עולה כי המערערים הביעו חרטה על מעשיהם; כי המתלונן מחל להם; וכי הם שילמו לו פיצוי בסך 45,000 ש"ח. 

דיון והכרעה
לאחר שקילת טיעוני הצדדים החלטנו לקבל את הערעור כך שעונש המאסר של המערער 1 יופחת ל-35 חודשים; עונש המאסר של המערער 2 יופחת ל-42 חודשים; והפיצוי למתלונן יבוטל נוכח ההסכמה בהסכם הסולחה והתשלום בעקבותיה. 
המערער 1
8. המערער 1 היה קטין על סף בגירות בעת ביצוע המעשים. כידוע, על ענישת קטינים חל חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 ולא תיקון מס' 113 לחוק העונשין (סעיף 40טו לחוק העונשין). לצד זאת קובע סעיף 40 טו(ב) כי בית המשפט "רשאי להתחשב בעקרונות ובשיקולים המנחים בענישה [...] תוך התאמתם לענישת הקטין, ככל שסבר שראוי לתת להם משקל בנסיבות המקרה". לפיכך, בענישת קטין יינתן משקל מתאים לשיקולי השיקום ולנסיבותיו האישיות, הגם שבית המשפט רשאי להתחשב בשיקולי הענישה הקבועים בתיקון מס' 113 לחוק העונשין. מטבע הדברים, ככל שהקטין קרוב יותר לבגירות בעת ביצוע המעשים, מוצדק יותר להתחשב בשיקולי הענישה הקבועים בחוק העונשין, ובעיקר בעיקרון ההלימה בין חומרת המעשה ומידת האשם לבין חומרת העונש (סעיף 40ג לחוק העונשין). ואולם, שיקולים אלה יהיו בבחינת נדבך נוסף על שיקולי הענישה המנחים בעניינם של קטינים, שעליהם עמדתי בהרחבה במקום אחר:
"בבואו לגזור את דינו של קטין שהורשע בפלילים [...] מקנה בית המשפט משקל יתר לנסיבותיו האישיות של הקטין ולסיכוייו להשתקם. מדיניות זו מושתתת על שלושה טעמים עיקריים: האחד, גילו הצעיר של הקטין, הגורם לכך שהתנהגותו העבריינית עלולה להיות תוצאה של חוסר בגרות, בשלות והבנה של חומרת המעשים והשלכותיהם; שנית, הרצון להגן על קטינים מפני תנאי כליאה קשים ומהיחשפות לדפוסי התנהגות עבריינית בבית הסוהר שעלולה להיטמע בקטינים ולפגוע בסיכוייהם להשתקם; ושלישית, השאיפה לשקם קטינים שחייהם בתחילת דרכם לפני שתוחמץ ההזדמנות לכך [...] עם זאת, יש לזכור כי קטינות אינה מהווה מגן או מקנה חסינות מפני ענישה פלילית, ולצד משקל היתר שניתן לנסיבות האינדיבידואליות ולשיקולי השיקום, יש להקנות משקל הולם גם לשיקולי ההרתעה והגמול בהתחשב בנסיבות העבירה [...] על רקע שיקולים אלה נקבע בפסיקתנו כי גזירת עונשו של קטין מצריכה איזון בין השיקולים הבאים שחלקם קשורים זה בזה: (א) חומרת העבירה ונסיבותיה; (ב) גילו של הקטין בעת ביצוע העבירה – ככל שהקטין צעיר יותר, כך יטה בית המשפט להעדיף הפעלה של אמצעים שיקומיים על פני אמצעים עונשיים; (ג) הבעת חרטה כנה ונטילת אחריות למעשים מהווה שיקול לקולה; (ד) סיכויי השיקום – בהקשר זה מוקנה משקל ניכר לתהליכי השיקום שהקטין עבר עד לשלב גזירת העונש כפי שהוא עולה מעמדתם של הגורמים הטיפוליים והמקצועיים כעולה בתסקיר שירות המבחן; (ה) עברו הפלילי של הקטין – עבר פלילי הוא שיקול לחומרה והיעדרו הוא שיקול לקולה" (ע"פ 3203/13 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 9 (20.11.2013); ראו גם ע"פ 5571/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (30.12.2014)).