ע"פ 774/13 באסל סלאם נ' מדינת ישראל

השופט י' עמית:

           שלושה כדורי אקדח פילחו את גופה של המנוחה האלה פייסל (להלן: המנוחה) בלילה שבין 6.2.2010 לבין 7.2.2010, בעת ששכבה במיטתה בחדר השינה בדירת מגוריה. שני כדורים פגעו בחזה המנוחה בצד שמאל וכדור שלישי חדר לראשה דרך רקתה הימנית לאחר שנורה בזווית ישרה מטווח קרוב. אין חולק כי כל שלושת הכדורים נורו מאקדח שהוחזק על ידי המערער, אלא שלטענת המערער, הכדורים נפלטו מאקדחו בשוגג.

           המערער הורשע בבית המשפט המחוזי ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ונדון למאסר עולם וכן לארבע שנות מאסר בפועל בגין עבירות נשק לפי סעיף 144(א) ו-(ב) לחוק העונשין, אשר ירוצו בחופף למאסר עולם.

           על כך נסב הערעור שלפנינו.

1.        משפטו של המערער בבית משפט קמא התארך לאחר שהמערער ניהל הגנתו עד תומה, חקר את המומחים מטעם המדינה, הביא מומחים מטעמו כדי להוכיח זוויות ירי כאלה ואחרות, העסיק מומחה אנימציה שערך סרטון אשר מדגים, לשיטתו, את התנוחה האפשרית בה שכבה המנוחה בעת שאירעה "התאונה" המצערת ועוד כהנה וכהנה. בית משפט קמא לא הניח אבן על אבן, וניתח בפירוט כל טענה ובדל טענה בהכרעת דין המשתרעת על כמאה עמודים, בה נדחתה לחלוטין גרסת המערער.

           לסופו של יום, הדברים אכן פשוטים וברורים. אין חולק כי ארבע יריות נורו בחדר, שלושה כדורים חדרו לגופה של המנוחה ואחד פגע בדלת הארון בחדר השינה מול המיטה בגובה של כמטר. למעט אמירה של המערער כי באמצע הלילה נטל את האקדח מהארון, שיחק באקדח ואז נפלטו הכדורים, אין לפנינו כל גרסה המסבירה כיצד ייתכן כי ארבעה כדורים ייפלטו מאקדח חצי-אוטומטי, כאשר כל יריה מצריכה לחיצה-סחיטה של ממש על ההדק. המערער טען כי לגם כרבע ליטר ויסקי קודם לכן ולכן נפגעה המוטוריקה של יד ימינו שאחזה באקדח ואצבעו לחצה ללא כוונה על ההדק. ניחא אילו היה מדובר ביריה אחת, אך גם מוטוריקה פגומה אינה יכולה להסביר ארבע (!!!) לחיצות על ההדק. המערער ידע לספר לפרטי פרטים עובדות שונות, אך כאשר נתבקש להסביר כיצד נפלטו הכדורים שפגעו במנוחה, חזר וטען בבית המשפט "לא יודע בדיוק מה עשיתי...לא יודע בדיוק מה קרה" (עמ' 935 לפרוטוקול). בפסק דינו הדגיש בית משפט קמא, כי כל אימת שהמערער נשאל מה בדיוק קרה "הוא נאחז בעוצמה בגרסת ה'איני זוכר' שלו, באופן שנחזה מלאכותי ולעיתים אף פתטי...כל אימת שהוא נשאל לעומקן של התרחשויות אלה, הוא נסוג לתוך מעטה הערפל האופף את גרסתו ונמנע ממסירת גרסה סבירה".

2.        הקדמנו את המאוחר, ונחזור אחורה בזמן ליום 10.2.2009, בדיוק שנה לפני הלילה בו מצאה המנוחה את מותה, שאז הופיעה המנוחה בבית הספר בו עבדה כמורה, ו"פנס" מתנוסס בעינה. הייתה זו הפעם השניה בה הגיעה המנוחה לבית הספר כאשר עינה חבולה, וגם הפעם כיחדה מחברותיה המורות את שעולל לה המערער, וסיפרה כי נפצעה לאחר שמעדה והחליקה (פעם סיפרה המנוחה כי החליקה במדרגות ופעם כי החליקה במקלחת).

           גרסתו של המערער שתיאר יחסים הרמוניים עם המנוחה בבחינת "הכל דבש", התנפצה בבית המשפט המחוזי לאחר ששורה של עדים עלו על הדוכן וסיפרו את שידעו כולם, כי המנוחה סבלה מנחת זרועו של המערער. מספר מורות, שניכר היה כי אינן ששות למסור את עדותן, סיפרו כי המנוחה שיתפה אותן בבעיות ששררו בינה לבין המערער ואף על כוונתה להתגרש ממנו, וכי החבלה בעין נגרמה מאלימות שספגה המנוחה מידי המערער. אחותה של המנוחה העידה על התנהגותו האובססיבית והאלימה של המערער כלפי המנוחה במהלך שנות נישואיהם, שהתבטאה הן באלימות שכללה משיכת שיער, כאפות וזריקת חפצים לעברה, והן בהפגנת קנאה ושיחות טלפון רבות. האחות אף תיעדה בתמונות את הפגיעה בעינה של המנוחה ביום 10.2.2009 וסיפרה כי המנוחה אמרה לה כי המערער השליך לעברה מכשיר פלאפון וכך נפגעה בפניה. אביה של המנוחה סיפר כי ראה פעם את בתו חבולה בפניה ו"העיניים היו מפוצצות כמו תאונה דרסטית לא רואים את העין שלה", וכי המנוחה ספרה לו כי באחת הפעמים המערער השליך לעברה סכין. תשע שנים הייתה המנוחה נשואה למערער, נולדו להם שלושה ילדים, ולדברי אביה, שלוש-ארבע השנים האחרונות לחייה היו קשים כדי כך שהמנוחה אפילו נמלטה לבית הוריה. אביה של המנוחה אישר כי למרות שידע שהיא סובלת, השיב אותה לבית המערער: "הייתה כמה פעמים אצלי ברוגז בבית, באו אנשים להחזיר אותה לפי הנהוג אצלנו וכל הזמן, יכול להיות שהייתי תמים, כי הקשבתי לאנשים מכובדים והייתי מחזיר אותה והיא סבלה מאוד, קיבלה מכות שאני אומר שחיות לא היו מקבלים ככה".

           אפילו אביו של המערער נאלץ לאשר בחקירתו במשטרה כי המנוחה נחבלה בעינה מטלפון "שנפל לה על העין".

3.        למעשה, גם המערער נאלץ בסופו של דבר לאשר כי בינו לבין המנוחה נתגלעו ריבים ומחלוקות. דעתו של המערער לא הייתה נוחה מכך שהמנוחה עבדה שעות נוספות בבית הספר, ולא הספיקה גם לבשל וגם לסדר את הבית: "כן, אחרי בית הספר שהיא תבשל...היא לקחה שעות נוספות וזה לא אהבתי". המנוחה רצתה ללמוד לתואר שני, אך גם לכך המערער התנגד. כשנשאל המערער אם נכון שרצה שהמנוחה תהיה יותר בבית השיב "כן, מה הבעיה". בנוסף, היו בין השניים ויכוחים על כסף, על כך שהיא עוזרת למשפחה שלה.