ע"פ 7660/14פלוני נ' מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן:

1. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא י' צבן, והשופטים ר' כרמל ור' פרידמן-פלדמן) בתפ"ח 41263-07-13 מיום 6.10.2014, במסגרתו הושת על המערער עונש של 14 שנות מאסר בפועל; שנת מאסר על תנאי שלא יעבור למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירת אלימות (למעט תקיפה סתם); ופיצוי לכל מתלוננת בסך של 10,000 ש"ח.

רקע והליכים

2. המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות רבות של מעשים מגונים, לפי סעיף 351(ג)(2) + סעיף 348(ב) + סעיף 345(ב)(1)(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בשלושה מעשי סדום, לפי סעיף 351(א) + 347(ב) + 345(ב)(1)(א)(1) לחוק העונשין; בשתי עבירות של ניסיון למעשה סדום; ועבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין. כתב האישום כולל שלושה אישומים. על פי האישום הראשון, בשנים 2012-2010, המערער ביצע בבתו ב', טרם מלאו לה 16 שנים, מעשים מגונים רבים בכך שליטף את גופה לשם סיפוק מיני, הניח את ידיה על גופו, גרם לכך שתבצע בו מעשה אוננות, נגע באיבריה המוצנעים לרבות איבר מינה, התחכך בגופה, נגע בישבנה פעמיים, ניסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, ופעם אחת החדיר את איבר מינו לפיה. האישום מתאר כי פעמים רבות המערער הגיע לסיפוק מיני. על פי האישום השני, במשך מספר חודשים עד לתחילת אוגוסט 2012, המערער ביצע מעשים מגונים רבים בבתו נ', טרם מלאו לה 16 שנים, בכך שנגע ומימש את גופה, לרבות בחזה ובאיבר המין מתחת ומעל לבגדיה, נישק את פיה ואת צווארה, הצמיד את גופה לגופו, כעשר פעמים ניסה להפשיטה ופעמיים החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה. על פי האישום השלישי, בעימות בחקירה המשטרה, המערער סימן לבתו ב' תנועות שלילה באצבעו מתחת לשולחן, ובכך ניסה להניא אותה מלגולל את שביצע בה באוזני השוטרים.

גזר הדין של בית המשפט המחוזי

3. ביום 6.10.2014 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בגזר דינו, בית המשפט המחוזי עמד על הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות, על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות ועל מדיניות הענישה הנהוגה. באשר לערך החברתי שנפגע, נקבע כי מעשיו של המערער פגעו בערכים המוגנים של כבוד האדם וזכות האוטונומיה של הפרט על גופו, שמירה על גופם ונפשם של הקטינים, וכן ערך המשפחה והביטחון בחיק המשפחה. בנוגע למעשה ההדחה בחקירה, נקבע כי נפגעו ערכי שלטון החוק וחקר האמת. באשר לנסיבות הקשורות לביצוע העבירה, בית המשפט המחוזי התחשב בכך שהעבירות בוצעו בבנותיו הקטינות של המערער, לאורך זמן ובתוך כותלי ביתן; בכך שמדובר במעשים רבים, שבוצעו תוך איומים וניצול סמכותו ההורית; מורא המשפחה מהמערער; הנזק הנפשי שנגרם למתלוננות; השימוש שנעשה במתלוננות ככלי לסיפוק גחמותיו המיניות של המערער בכל שעות היום וכל עת שחפץ; העובדה שהמעשים נפסקו רק לאחר שבתו ב' אושפזה בבית חולים, אובחנה במצב של דחק נפשי וחשפה את מעלליו, ובמקביל מורתה של בתו נ' הובילה לחשיפת הפרשה. באשר למדיניות הענישה הנהוגה, בית המשפט המחוזי בחן את הענישה בעבירות מין, בפרט אלו המבוצעות בקטינים, וקבע כי מתחם העונש ההולם בעניינה של המתלוננת ב' נע בין 7 ל-14 שנות מאסר; בעניינה של המתלוננת נ' נע בין 5 ל-10 שנות מאסר; ובעניין ההדחה בחקירה נקבע מתחם ענישה של עד 6 חודשי מאסר בפועל.

4. בית המשפט המחוזי לא מצא כי יש בנסיבותיו האישיות של המערער כדי להקל בעונשו. המערער התנער מאחריות לביצוע העבירות; הטיל את האשמה על אדם אחר ששם כדורים במזונו; ולא העיד על אופק שיקומי – מהערכת המסוכנות עלתה אישיות לא נורמטיבית, רציבידיסטית, לא אמינה ואנטי סוציאלית. זאת, בנוסף לעבר פלילי משמעותי בעבירות אלימות בגינו ריצה המערער עונשי מאסר ללא הפנמת הלקח ושינוי דרכיו. לנוכח כל האמור, בית המשפט המחוזי גזר את עונשו של המערער כאמור לעיל. מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

5. המערער טוען בערעורו כי בית המשפט המחוזי החמיר יתר על המידה עמו ומבקש מבית משפט זה להקל בעונשו. המערער סבור כי בית המשפט המחוזי שגה משלא התחשב בהשלכות שיש לעונש המאסר הממושך על סביבתו של המערער – הן על הוריו החולים; גרושתו, ילדיו ובעיקר בנותיו המתלוננות אשר לטענתו סלחו לו. עוד גורס המערער כי בית המשפט המחוזי לא העניק את המשקל הראוי לעובדה שהוא החל בקבלת אחריות למעשיו, והיום הוא מתחיל להבין את חומרתם.

6. המשיבה, מנגד, טוענת כי יש לדחות את הערעור. לשיטתה, בית המשפט המחוזי התחשב בכלל השיקולים וגזר את העונש שמתאים למערער. המשיבה סבורה כי גם אם החל תהליך קבלת אחריות על המעשים, אין סיבה המצדיקה התערבות בעונש שהושת. לעמדתה, מקומם של שיקולי שיקום בשלב זה הוא בפני וועדת שחרורים.