ע"פ 7416/15 פלוני נ' מדינת ישראל

השופט מ' מזוז: 

1. המערער הורשע, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של מעשה מגונה תוך גרימת חבלה גופנית, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). וזה סיפור המעשה: בשעת בוקר מוקדמת ביום 18.9.2009, רצה י.א. (להלן: המתלוננת) באזור הטיילת בתל אביב. המערער, קטין כבן 16 באותה העת, הבחין במתלוננת, רץ אחריה, תפס אותה מאחור בחזה, חיבק אותה והשכיבה על הרצפה בכוח. המערער הצליח לגרור את המתלוננת לתעלה סמוכה, שם ניסה להסיר את מכנסיה ללא הצלחה, אך נגע באיבר מינה מבעד למכנסיים, הרים את חולצתה, נשכב עליה, נגע בחזהּ ונישק אותו. כל זאת תוך שהמתלוננת נאבקת במערער וצועקת לעזרה, והמערער אוחז בראשה, הולם אותו בקרקע, חוסם את פיה ומפילהּ ארצה שוב ושוב בעוד המתלוננת מנסה לקום על רגליה. בשלב מסוים הכתה המתלוננת את המערער באיבר מינו באמצעות המרפק. המערער אחז את המתלוננת בידו האחת, התחכך בגופה ובידו השנייה אונן עד שהגיע לסיפוק מיני. בשלב זה נחלצה המתלוננת מן המערער וברחה. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלוננת נקע ברגל שמאל וחבלות, שריטות ושפשופים בחלקי גופה השונים.

2. המערער לא זוהה עד לחודש יולי 2011, אז התגלתה זהותו באמצעות דגימת DNA. כתב האישום הוגש בסופו של דבר ביום 28.10.2013, כארבע שנים לאחר האירוע המתואר, בהיות המערער כבן 20 וחצי שנים. בהתאם להוראת סעיף 5א(ב) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער), הוגש כתב האישום לבית משפט שאינו לנוער ושם נדון עניינו.

3. כאמור, המערער הודה בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון. הסדר הטיעון כלל תיקון של כתב האישום (שינוי העבירה מניסיון אינוס למעשה מגונה תוך גרימת חבלה גופנית) וכן הסכמה לכך שהמדינה תעתור לעונש מאסר בפועל לתקופה שלא תעלה על 30 חודשים. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער על יסוד הודאתו, והורה על הגשת תסקיר מטעם שירות המבחן. בתסקיר שנערך למערער עמד שירות המבחן על כך שהמערער משליך את האחריות לנעשה עמו על סביבתו ומביע עמדה קורבנית בנוגע לחייו ולקשיים עמם הוא מתמודד. כן נכתב כי המערער נוהג בדרך מניפולטיבית ומטשטשת באשר לעבירה שבה הורשע במסגרת התיק ולעבירה נוספת שבה הורשע במסגרת תיק אחר. בתסקיר משלים שנערך לבקשת המערער, לאחר שטען כי התקשה להבין את הפרטים בשפה העברית, עמד שירות המבחן על כך שהמערער אמנם הביע הבנה לחומרת מעשיו, אך התקשה להכיר במרכיבים האלימים והתוקפניים שלהם ובהשלכותיהם על חיי המתלוננת. נוכח כל האמור, סבר שירות המבחן כי אין מקום להמלצה טיפולית בעניינו של המערער, וכי יש להשית עליו עונש מאסר בפועל לצד ענישה מותנית כגורם מרתיע בעתיד.

4. בטיעונים לעונש שנשמעו לפני בית המשפט המחוזי, עתרה המדינה לעונש המקסימאלי בהתאם להסדר הטיעון - 30 חודשי מאסר בפועל, וכן למאסר על תנאי, קנס ופיצוי. מנגד, טען המערער כי אין מקום להטיל עליו עונש מאסר בפועל, ולמצער יש לקבוע כי משך המאסר יהיה קצר מאוד בשל גילו הצעיר בעת ביצוע העבירה, השיהוי בהגשת כתב האישום ועברו הפלילי הלא משמעותי.
5. בבואו לגזור את דינו של המערער, הדגיש בית המשפט המחוזי מחד גיסא את חומרת המעשים של המערער ועמד על האלימות והאכזריות שניכרה בהם. כן הדגיש בית המשפט כי תסקירי שירות המבחן חשפו קושי מצד המערער בהפנמת החומרה שבמעשיו והצביעו על סיכון להישנות התנהגות פוגעת בעתיד. מאידך גיסא, בבחינת שיקולים לקולה, עמד בית המשפט על גילו הצעיר של המערער בעת ביצוע המעשים, על השיהוי בהגשת כתב האישום (אם כי הודגש כי הדבר נבע בין היתר מכך שזהותו של המערער לא הייתה ידועה לרשויות עד לדגימת ה- DNA), על עברו הפלילי הלא משמעותי, על כך שהמערער הודה במעשים ובכך חסך את העדת המתלוננת, ועל כך שהמערער הביע חרטה. בסופו של יום גזר בית המשפט המחוזי על המערער 20 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר מותנים וקנס בסך 3,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו. כן הטיל בית המשפט על המערער לשלם פיצוי למתלוננת בסך של 20,000 ₪.

6. ערעורו של המערער מופנה כנגד גזר הדין וטענתו העיקרית היא כי היה על בית משפט קמא להימנע מלהטיל עליו עונש מאסר בפועל ולמצער היה עליו לגזור עונש מאסר לתקופה קצרה בהרבה. בענין זה נטען, כי בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער שלא לפי אמות המידה הנהוגות בשפיטה של קטינים - שבמרכזן ניצבים שיקולי שיקום - אף שהמערער היה קטין בעת ביצוע העבירה, וכי בשל כך הטיל עליו עונש חמור מדי. בהקשר זה אף נטען, כי גם אם לא ניתן היה להפנות את המערער לטיפול בשל גילו בעת מתן גזר הדין, הרי שהיה מקום להביא זאת בחשבון לקולה בעת גזירת הדין. עוד נטען כי לא היה מקום להטיל עליו קנס, הן בשל כך שהוטל עליו לשלם פיצוי למתלוננת בסכום גבוה (20,000 ₪), הן בשל מצבו הכלכלי שאינו מן המשופרים, הן בשל השיהוי המשמעותי בהגשת כתב האישום והן בשל כך שנגזר עליו עונש מאסר ממושך. כמו כן נטען, כי רכיב הקנס וימי המאסר תמורתו בצירוף הפיצוי הגבוה שהוטל על המערער, מעלים חשש שהדבר נועד להבטיח את קיום רכיב הפיצוי בגזר הדין, וזאת בניגוד לפסיקה המסתייגת מכך.

           בדיון לפנינו חזרה באת כוח המערער על טענות המערער דלעיל. מנגד, טען בא כוח המדינה, כי נסיבות ביצוע העבירה הן חמורות ואילו מדובר היה בבגיר העונש היה חמור משמעותית. כן נטען כי מאחר ומדובר היה בהסדר טיעון בגדרו הסכימה ההגנה שהתביעה תעתור לעונש של 30 חודשי מאסר בפועל, לא ניתן לטעון כי העונש של 20 חודשי מאסר הוא עונש בלתי סביר. כן עמד בא כוח המדינה על כך שעיקר העיכובים עד להגשת כתב האישום ובניהול המשפט היו באשמת המערער ולכן הוא אינו זכאי להקלה בשל כך.

דיון והכרעה