ע"פ 7063/14 עמאד רבאיעה נ' מדינת ישראל

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים: י' צבן (סג"נ), ר' כרמל,ר' פרידמן-פלדמן) מתאריך 30.09.2014 ב-תפ"ח 46089-11-13, וזאת עד למתן הכרעה בערעורו.

2. המבקש הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות של: אינוס (עבירה לפי סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)) ומעשים מגונים (עבירה לפי סעיף 348(א) בצירוף סעיף 345(א)(2)(4) לחוק העונשין). בית המשפט המחוזי השית עליו את העונשים הבאים: 4 שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי (כאשר התנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו לא יעבור עבירות מין המנויות בסימן ה' לפרק י' לחוק העונשין). כן נקבע כי המבקש ישלם פיצויים למתלוננת בסך של 10,000 ש"ח.

           הבקשה שבפני מופנית, כאמור, כלפי רכיב המאסר בפועל בלבד, ואביא להלן את הנתונים הנדרשים להכרעה.

3. כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. לפי המתואר בכתב האישום, בתאריך 19.11.2013, בשעות הלילה המאוחרות – המבקש חנה עם רכב המונית עליו נהג במרכז העיר בירושלים. בסמוך לשעה 02:30, יצאה המתלוננת מפאב הפועל באזור הסמוך, ניגשה למוניתו של המבקש וביקשה שיסיע אותה להר נוף. לאחר דין ודברים בנוגע לעלות הנסיעה, המבקש הסכים להסיע את המתלוננת ליעדה.

           במהלך הנסיעה, לפי הנטען בכתב האישום, המתלוננת נרדמה, וכאשר התעוררה גילתה כי הרכב חונה במקום מבודד שאיננו מוכר לה, וכי אצבעו של המבקש מוחדרת לאיבר מינה ואיבר מינו מצוי מחוץ למכנסיו. מתוך פחד, המתלוננת העמידה תחילה פני ישנה, ואז שאלה את המבקש לפשר מעשיו. בתגובה, המבקש שאל את המתלוננת אם היא "רוצה אהבה". המתלוננת השיבה בשלילה וביקשה מהנאשם שיקח אותה ליעדה, תוך שהעמידה פנים שלא שמה לב למה שהתרחש קודם לכן. בשלב זה המבקש ניגב את ידיו במגבון לח שנמצא ברכב, סגר את רוכסנו והמשיך בנסיעה.

4. לפי המתואר בכתב האישום, בהמשך הנסיעה המתלוננת חזרה להעמיד פני ישנה בשל פחדה מהמבקש. משהמבקש סבר כי המתלוננת רדומה, ביצע בה מעשים מגונים, כגון נגיעה בשדיה ונישוקם, ומשיכת ידה בניסיון להניחה על מכנסיו, מעל לאיבר מינו. במהלך מעשיו אלו, כך נטען, המתלוננת העמידה פנים כי היא מתעוררת ודרשה ממנו בכל פעם שיקח אותה ליעדה. באחת הפעמים אף צעקה לעברו: "מה אתה חושב, שאני זונה".

5. בתום הנסיעה, בעת שהגיעה המתלוננת לפנימייה בה היא לומדת, נאמר בכתב האישום כי היא יצאה מהמונית מבלי לשלם, נכנסה בשערי הפנימייה, ניגשה בבהלה לשומר בכניסה וביקשה ממנו את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו כדי לצלם את המבקש. בזמן זה, על פי המתואר בכתב האישום, יצא המבקש מהמונית והחל לצעוק לעבר המתלוננת שתשלם לו עבור הנסיעה. המתלוננת בתגובה צעקה לעבר המבקש כי היא יודעת על כל מה שאירע במהלך הנסיעה והיא מתקשרת למשטרה. על כך הגיב המבקש כי גם הוא מתכוון לטלפן למשטרה בשל סירובה לשלם עבור הנסיעה.

6. המבקש הודה בתשובתו בפני בית המשפט המחוזי כי לאחר משא ומתן לגבי עלות הנסיעה – הוא הסיע את המשיבה מהמקום המצוין בכתב האישום ליעדה. המבקש אף אישר כי בהגיעם ליעדה של המתלוננת, היא יצאה מהמונית מבלי לשלם לו ונכנסה לשערי הפנימיה, ולטענתו הוא החל לצעוק לעברה שיתקשר למשטרה אם לא תשלם בעבור הנסיעה. לב המחלוקת בין הצדדים נוגע לדברים שאירעו במהלך הנסיעה.

7. המבקש כפר בכל המעשים המיניים שיוחסו לו בכתב האישום. לגרסתו, המתלוננת היתה שתויה מאד באותו הלילה, ובמהלך הנסיעה החלה לתשאלו ולשחק בחפצים במונית, עד שנרדמה. לטענתו, המחלוקת בינו לבין המתלוננת נבעה מכך שהמתלוננת סירבה לשלם את סכום הנסיעה, עליו סוכם עובר לנסיעה. המבקש טוען כי לאחר סירובה של המתלוננת לשלם עבור הנסיעה, אמרה לו מספר דברים בעלי אופן גזעני ואף סיפרה לו שבכוונתה לשקר בנוגע לדברים שהתרחשו בזמן הנסיעה. כך למשל, המבקש טוען כי לאחר שהגיעו לפנימייה המתלוננת אמרה לו: "חתיכת ערבי יותר טוב אל תבקש כסף סע ואל תבקש כסף אני מתקשרת למשטרה ואומרת שאתה גנבת אותי ונגעת בי ונתת לי מכות" (ת/1 שורות 34-33). המבקש מוסיף וטוען כי הוא זה שיזם את הפנייה למשטרה נוכח התנהגותה של המתלוננת.