ע"פ 6560/15,7313/15 בע"פ 6560/15:נסראלדין סריס, בע"פ 7313/15:ניבראס סריס נ' מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן:

1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' טובי) בת"פ 36912-06-14 מיום 20.9.2015, במסגרתו הושת על המערער בע"פ 6562/15 (להלן: המערער 1) עונש של 18 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע, למעט עבירה של השמדת ראיה, או עבירת אלימות מסוג פשע; ופיצוי למתלונן בסך 6,000 ש"ח. עוד בגדרו, הושת על המערער בע"פ 7313/15 (להלן: המערער 2) עונש של 12 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או עבירת אלימות מסוג פשע; ופיצוי למתלונן בסך 3,000 ש"ח. יצוין, כי במהלך הדיון בפנינו, המערערים חזרו בהם מערעורם על הכרעת הדין.

כתב האישום

2. המערערים הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של חטיפה לשם סחיטה, לפי סעיף 372 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן:חוק העונשין); תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 וסעיף 382(א) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; סחיטה באיומים, לפי סעיף 427(א) רישא בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; וסחיטה בכוח, לפי סעיף 248 רישא בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין. בנוסף, המערער 1 הורשע בעבירה של השמדת ראיה, לפי סעיף 242 לחוק העונשין.

           על פי עובדות כתב האישום, בין המערער 1 ואביו ג'מאל (להלן: ג'מאל) לבין המתלונן קיים סכסוך על רקע חשדם כי בשנת 2013 המתלונן היה מעורב בגניבת כבשים השייכים להם (להלן: הגניבה).

           המערערים נדברו ביניהם להתעמת עם המתלונן ולחקור אותו אודות הידוע לו על הגניבה. בעקבות זאת, ביום 7.6.2014 בשעה 22:00 לערך, המערער 2 פגש את המתלונן וביקש להתלוות אליו ברכבו – רכב מסוג "יונדאי" (להלן: היונדאי) – לסיור באזור מתחם עבודות הרכבת עכו-כרמיאל, וזאת במסגרת עבודתו של המתלונן כסייר בחברת שמירה. המתלונן הסכים והשניים נסעו – כשהמתלונן נהג והמערער 2 ישב לצדו – למתחם עבודות הרכבת, ומשם המשיכו לצומת אחיהוד. זמן קצר לאחר מכן, המערער 1 הגיע ברכב מסוג פיאט לצומת אחיהוד (להלן: הפיאט), כאשר היה עמו אדם נוסף ברכב, ושם פגש את המתלונן והמערער 2. המערער 1 הטיח במתלונן כי הוא "גנב" ודרש ממנו להתלוות אליו. בתגובה, המתלונן נמלט מהמקום ביונדאי בנהיגה מהירה, כשהמערער 2 יושב לצדו. המערער 1 דלק אחריו, עקף אותו, וחסם את דרכו באמצעות הפיאט. בשלב זה, המערער 1 יצא מהפיאט כשהוא אוחז בידו אלה מעץ, ושבר באמצעותה את החלון הקדמי והאחורי של היונדאי בצד הנהג. המתלונן נעל את דלתות היונדאי, אך המערער 2 עזר למערער 1 להיכנס לרכב. המערער 1 איים על המתלונן בהצמידו מברג לצווארו והורה לו לנסוע לביתו של ג'מאל (להלן: הבית), והמערער 2 איים על המתלונן כי ימות אם לא יאמר מי אחראי לגניבה. המתלונן נחבל בידו והחל לדמם, אך, בפחדו מהמערערים, נסע עד אשר הגיע לבית, כאשר במהלך הנסיעה המערער 1 היכה אותו והמערער 2 המשיך לאיים על חייו. לאחר מכן, המערערים והמתלונן נכנסו לבית, ויחד עם ג'מאל חקרו את המתלונן אודות הגניבה. במהלך "החקירה", המערער 1 היכה את המתלונן, סטר בפניו מספר פעמים, ואיים עליו בכך שהביא סכין גדולה; המערער 2 הורה למתלונן לדבר והטיח בו כי הוא משקר; וג'מאל אמר כי ייקחו את המתלונן לחורשה ושם יהרגו אותו. המערערים וג'מאל המשיכו במעשיהם אף שהמתלונן אמר כי איננו יודע דבר על הגניבה והתחנן כי יניחו לו. לאחר מכן, המערער 1 וג'מאל השמידו את חולצתו של המתלונן שהוכתמה בדם, וסיפקו לו חולצה אחרת.

גזר הדין של בית המשפט המחוזי

3. ביום 20.9.2015 בית המשפט המחוזי גזר את דינם של המערערים. בגזר דינו, בית המשפט עמד על חומרת מעשיהם של המערערים, ועל חומרתן הרבה של העבירות בהן הורשעו, אשר בראשן עבירת החטיפה לשם סחיטה שבצידה קבוע עונש של עשרים שנות מאסר. עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין, כי במכלול הנסיבות, עבירת החטיפה עצמה אינה במדרג הגבוה ביותר של החומרה בעבירות מסוג זה, ועבירות הסחיטה הן החמורות מבין העבירות בהן הורשעו המערערים. בית המשפט המחוזי התייחס גם לכך, שחרף פוטנציאל הפגיעה הגבוה שהיה טמון במעשיהם של המערערים, לא נגרם למתלונן נזק גופני משמעותי. באשר למדיניות הענישה הנהוגה, בית המשפט המחוזי עמד על מדיניות הענישה המחמירה הנהוגה במקרים של ישוב סכסוכים בדרכי אלימות, ובפרט במקרים של סחיטה באיומים, והדגיש כי חומרת העונש מבטאת את מידת החומרה שיש לנקוט כלפי שפוגע באושיות סדרי החברה, ובביטחונו ושלומו של האדם. בהתחשב במכלול השיקולים, בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש ההולם בגין כל העבירות יחדיו נע בין שנה ל-4 שנות מאסר בפועל.  

4. על מנת לקבוע את העונש המתאים למערערים, בית המשפט המחוזי לקח בחשבון את נסיבותיהם האישיות, שאינן קשורות לביצוע העבירה. ראשית, בית המשפט התייחס לגילם הצעיר של המערערים, ובחן את הפוטנציאל השיקומי שלהם – בהתבסס על התרשמותו החיובית של שירות המבחן משניהם – לפיה, ביחס למערער 1, מדובר באדם חיובי, אחראי, ללא מאפיינים אלימים מושרשים באישיותו, המנהל בדרך כלל אורח חיים נורמטיבי, מבין את חומרת מעשיו וער להשלכותיהם, ומנסה כיום לבנות את עצמו מבחינה אישית, משפחתית ומקצועית; וביחס למערער 2, מדובר באדם המנהל בדרך כלל אורח חיים נורמטיבי, ללא מאפיינים עבריינים באישיותו, המבין את חומרת מעשיו, ואשר הסיכון להישנות התנהגות זו מצדו נמוך. עוד התחשב בית המשפט המחוזי בעברם הנקי של המערערים; בנטילתם האחריות על המעשים ובחרטה שהביעו; ובקיומו של הסכם סולחה בין הצדדים אשר במסגרתו יושב הסכסוך.  יצוין, כי אף שהתרשמותו החיובית של שירות המבחן נזקפה לזכותם של המערערים, בית המשפט המחוזי דחה את המלצתו הסופית למאסר שירוצה בעבודות שירות, וזאת נוכח חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, וכן בשל מדיניות הענישה הראויה והנוהגת. לבסוף, בית המשפט ראה לנכון לגזור על המערער 2 עונש קל מזה של המערער 1, באשר האחרון היה אקטיבי יותר בביצוע המעשים. על יסוד כל האמור, בית המשפט המחוזי גזר את עונשם של המערערים כמפורט בפיסקה 1 לעיל.