ע"פ 63443-03-16

השופט ע' שחם

בפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בירושלים (24.12.15, כב' השופטת ח' מ' לומפ בת.פ. 49777-03-14) בעניינו של המערער.

1. בהכרעת הדין הורשע המערער בעבירות של איומים והפרת הוראה חוקית. בהמשך לכך, הוטלו עליו עונשים של 3 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, וכן קנס בסך של 3,000 ₪, או 30 ימי מאסר תמורתו.

2. בכתב האישום בעניינו של המערער נטען, כי ביום 23.3.14, במסגרת מ"י 22988-03-14 בפני השופט א' חן, הורה בית המשפט על שחרורו של המערער בתנאים מגבילים ובהם איסור על יצירת קשר עם השוטר א.י. (להלן – המתלונן) בין במישרין בין בעקיפין. בתום הדיון בסמוך לשעה 16:00 ברחוב חשין 1, לאחר שעלה המערער לרכב של יחידת נחשון, ומשהבחין המערער במתלונן, הוציא המערער את פלג גופו העליון מחלון הרכב, ואיים עליו באמרו "יאיר רימר משוחרר, אתה עוד תראה מה זה, אני אשתה עליך כוס יין".

3. מהכרעת הדין עולה, כי הצדדים בבית משפט קמא לא חלקו על כך, שהמערער קילל את המתלונן ואמר לו לאחר מכן דבר מה. עיקר המחלוקת הייתה בשאלה מה בדיוק המשפט שנאמר על ידי המערער ותוכנו, למי נאמר, והאם נאמר באופן מכוון למתלונן. בהקשר זה, הודה המערער כי אמר את המשפט "י.הבן זונה הזה אני השתחררתי עוד נשתה היום ביחד לחיי בעזרת השם" במקום ובזמן הרלוונטי, אך טען כי לא מדובר באיום.

4. לאחר שנתתי דעתי למכלול החומר שבפנינו, הגעתי למסקנה כי יש לקבל בחלקו את הערעור על הכרעת הדין, בכל הנוגע לעבירת האיומים, ולדחותו ביחס לעבירה של הפרת הוראה חוקית.

5. הראיות העיקריות שהובאו על ידי המאשימה לביסוס אשמתו של המערער בעבירת האיומים היו עדויות של המתלונן; השוטרת רס"ר יעל ביטון (להלן – השוטרת ביטון); השוטר רס"ר יריב דהאן (להלן – השוטר דהאן); ושני אנשי שב"ס, מר שירן ברוך (להלן – מר ברוך), ומר אבשלום מלכה (להלן – מר מלכה).

6. בהכרעת הדין, עמד בית המשפט קמא על פער בין עדות המתלונן ובין עדויות מר ברוך ומר מלכה, לעניין תוכן דבריו של המערער באירוע נשוא כתב האישום (ראו בפסקה 34 לפסק הדין). בית המשפט הוסיף וקבע כממצא כי בעת האירוע, המתלונן היה רחוק מן המערער, ולא היה יכול לשמוע במדויק את שנאמר (שם). על רקע זה, קבע בית המשפט כי "אינני מקבלת את גרסתו של המתלונן לעניין תיאור האירוע". מדובר בקביעה עובדתית של הערכאה הדיונית, המבוססת על התרשמות בלתי אמצעית מן העדות. אין מדובר באחד מן המקרים החריגים בהם עשויה לקום הצדקה להתערב בקביעה זו, ואף המדינה אינה טוענת אחרת.

7. בהקשר זה אוסיף, כי השוטרת ביטון העידה, כי מיד אחרי האירוע המתלונן הגיע לרכב המשטרתי בו הייתה באותה עת, וסיפר לה את שאירע. דבריה תאמו את גרסת המתלונן לעניין תוכן דבריו של המערער באירוע. ברם, משבית המשפט לא ראה לסמוך על עדותו של המתלונן לעניין זה, אין בעדותה של השוטרת ביטון, אשר לא יכלה להעיד מכלי ראשון על תוכן הדברים, כדי לבסס ממצא עובדתי ביחס לתוכן הדברים שנאמרו באירוע על ידי המשיב.

8. נותרו, אפוא, עדויותיהם של מר ברוך ומר מלכה, אשר העידו מטעם התביעה. מר ברוך, אשר היה מפקד צוות ליווי עצורים של שב"ס בעת האירוע, העיד כי המערער אמר למתלונן "אני השתחררתי, קילל אותו, אמר לנו אנחנו עוד נשב ביחד, יא בן שרמוטה, משהו כזה" (בעמוד 10 לעדותו). אשר למר מלכה, הלה שימש כסוהר מלווה בעת האירוע. הוא העיד כי המערער יצא לכיוון פתח היציאה של הרכב בחצי גוף וצעק לעבר לשכת התביעות המצויה בסמוך למקום האירוע "י. יא בן זונה, השתחררתי אני אראה לך, אנחנו עוד נשב ביחד" (בעמוד 17). בחקירתו הנגדית מסר, כי המערער אמר לו "משהו כמו 'יום יבוא ונשב ביחד'" (בעמוד 18). לדברי העד, המתלונן התקרב למקום ושאל את המערער "אתה מאיים עליי" (בעמוד 18). המערער השיב "כן אני מאיים עליך".

9. יש ספק אם הדברים אותם תיאר מר ברוך עונים להגדרה החוקית של איום, המחייבת הוכחה של איום "בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם" (סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977). בהקשר זה, ספק בעיניי אם על פי מבחן האדם הסביר, תוכנם של הדברים ברור דיו על מנת לבסס איום (למבחן האמור, ראו ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל פ"ד מג(3) 373 (1989), בעמוד 378 לפסק דינו של כב' השופט א' גולדברג; רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל פ"ד ס(4) 96 (2006), בעמודים 107 – 108 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ביניש). בה בעת, בכל הנוגע לדברים עליהם העיד מר מלכה, "אני אראה לך", בצירוף המלים "אנחנו עוד נשב ביחד", עולה איום בפגיעה שלא כדין במתלונן. הפער בין הדברים מקשה לקבוע, כממצא מעבר לספק סביר, כי המערער אכן אמר באירוע דברים המהווים איומים במובנם החוקי. הדברים אמורים ביתר שאת בשים לב לכך, שבחקירתו הנגדית לא חזר מר מלכה על עדותו, לפיה אמר המערער למתלונן באירוע "אני אראה לך".