ע"פ 6056-13 ש' נ' מדינת ישראל

השופט י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא י' כהן, השופטת א' הלמן והשופט ב' ארבל) בתפ"ח 30542-08-12. המערער שזוכה מחמת הספק מאישום בעבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום, הורשע בעבירות של הריגה והחזקת סכין, לפי סעיפים 298 ו-168 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בגין כך נגזרו על המערער העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך תשע שנים; מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו, והתנאי הוא שלא יעבור או ינסה לעבור עבירה מהסוג בה הורשע או כל עבירת אלימות מסוג פשע; פיצויים למשפחת המנוח בסך 50,000 ש"ח; וקנס בסך 5,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו.

עובדות כתב האישום

1. כעולה מכתב האישום, בין המערער לבין מ' ש' (להלן: המנוח) התקיימה היכרות מוקדמת לאירועי כתב האישום. ביום 11.8.2012, סמוך לשעה 16:30, ישב המערער יחד עם שניים נוספים (להלן: ענאן ואמיר) בכניסה למסעדה בכפר שיבלי כשבאמתחתו סכין מתקפלת. אותה העת הגיעו למקום המנוח ועמו אדם נוסף (להלן: ג'באר). כאשר חלפו השניים ליד השולחן בו ישב המערער, שאל המנוח את המערער מדוע הוא נועץ בו מבטים. בתגובה לכך השיב המערער כי הוא "יסתכל איך שהוא רוצה". לאחר חילופי דברים אלו, הכה המנוח את המערער ובין השניים פרצה תגרת ידיים. ענאן ואמיר, אשר ראו את ההתרחשות האמורה, הפרידו בין השניים. בשלב זה – לאחר שהתגרה פסקה – גמלה בליבו של המערער החלטה להמית את המנוח. לצורך כך, שלף המערער את הסכין שהחזיק על גופו, עבר את ענאן אשר עמד בינו לבין המנוח, ודקר את המנוח בחזהו. עוד נטען, כי בשלב כלשהו בהתרחשות המתוארת, ריסס המנוח את המערער בתרסיס גז. כתוצאה מהמתואר לעיל פונה המנוח לבית החולים ושם נקבע מותו. עוד נטען, כי לאחר האירוע, הסיע אמיר את המערער לביתו, שם החליף המערער את הסכין שבה דקר את המנוח בסכין אחרת ונסע לבית חולים אליו הובהל המנוח.

הכרעת הדין מיום 19.5.2013

2. בבית המשפט המחוזי טען המערער לפטור מאחריות פלילית בגין הגנה עצמית והגנת הצורך. המערער כפר בעובדות כתב האישום, תוך שטען כי בינו לבין המנוח שררה עויינות, וכמו כן כי מספר ימים לפני האירוע הגיעו אל ביתו שוטרי מודיעין והזהירו אותו כי הוא נתון בסכנת חיים וכי עומדים לפגוע בו. עוד טען המערער, כי אותם שוטרים ניגשו לביתם של המנוח וג'באר והזהירו אותם לבל יפגעו במערער. המערער הסביר כי הוא הצטייד בסכין על רקע הסכנה שחש, וכי המנוח וג'באר חזרו למסעדה לאחר שהבחינו בו סועד שם. באשר לאירוע עצמו, נטען כי במהלכו הותז לעבר המערער גז מדמיע אשר הוביל לטשטוש ראייתו, וכמו כן כי במהלך האירוע הלך ג'אבר למטבח המסעדה כדי להצטייד בסכין ובה איים על המערער. המערער גרס כי משכך הוא חש בסכנה, ולכן שלף את הסכין ופגע במנוח –זאת ללא כוונה להמיתו.
3. בהכרעת הדין עמד בית המשפט המחוזי על המחלוקות השונות שבין הצדדים. במישור העובדתי, התמקדה המחלוקת בשאלת התפתחות אירוע הדקירה ובנסיבות שקדמו לו. בין היתר, הצדדים הציגו גרסאות מנוגדות ביחס לקיומו של סכסוך מוקדם ביניהם, מעורבות אחרים בתקיפה, התזת הגז מדמיע ובעיקר ביחס לעניין עיתוי הדקירה – האם היא ארעה במהלך הקטטה או שמא לאחר שהופרדו הצדדים. במישור המשפטי, נאמר כי ככל שתידחה טענת המערער לעניין קיומו של פטור מחמת הגנה עצמית והגנת צורך, ישנה מחלוקת בין הצדדים בדבר קיום יסודות עבירת הרצח, בדגש על התגבשות היסוד הנפשי. בית המשפט בחן את הראיות שהוצגו על ידי הצדדים, לרבות ממצאים רפואיים שהוגשו אודות מצבו של המערער ביום אירוע הדקירה ולאחריו, ושתי חוות דעת מומחה מטעם המכון לרפואה משפטית, ד"ר ריקרדו נחמן (להלן: ד"ר נחמן) – האחת ביחס למצבו הרפואי של המערער והשנייה ביחס למצבו הרפואי של המנוח – אשר לאורם נבחנו טענותיו השונות (להלן: חוות דעת המומחה). מחוות דעת המומחה ביחס למערער, עלה כי הוא סבל מאדמומיות בעין שמאל, דימומים, חתכים באצבעות יד ימין ופצעי שריטה בפנים ובצוואר, ונאמר כי לנוכח ממצאים אלו, גרסתו של המערער היא אפשרית. מחוות דעתו שהתייחסה לגופת המנוח, עלה כי לא נמצאו חבלות בפניו, בצווארו, בידיו או בגפיו של המנוח, למעט פצע הדקירה בבית החזה משמאל.
4. בית המשפט המחוזי בחן תחילה את אפשרות קיומו של סייג לאחריות פלילית לפי סעיף 34 כב(ב) לחוק. בית המשפט ציין את היסודות השונים לעניין סייג ההגנה העצמית, וקבע כי חלקם אינם מתקיימים במקרה דנא. ראשית נקבע, כי בנסיבות העניין לא הוכח קיומו של יסוד הנחיצות, וזאת הואיל והיה באפשרותו של המערער לנקוט בדרכים חלופיות למניעת הדקירה, ובכלל זה לסגת מן המקום. בין היתר נאמר, כי אין לקבל את טענת המערער כי נבצר ממנו לסגת, הואיל וטענה זו אינה מתיישבת עם דבריו הראשונים, לפיהם דקר את המנוח לאחר שהפרידו ביניהם, וכן אין היא מתיישבת עם הגיונם של הדברים, שכן המערער עמד במרחק של מספר מטרים מהמנוח. לכך הוסיף בית המשפט כי הדקירה נעשתה מחוץ למסעדה, באופן שבו לפני המערער היו פתוחים מספר נתיבי בריחה אפשריים. חיזוק לקביעתו זו מצא בית המשפט בעובדה כי בסוף ההתרחשות המערער אכן נמלט מהמקום. בתוך כך, נפסק שאין לקבל גם את טענת המערער כי עקב הפגיעה בראייתו נמנע ממנו לסגת, תוך שצוין כי מדובר בטענה אשר הועלתה רק בשלב הסיכומים. בית המשפט ציין כי במקרים מסוגו של המקרה דנן הוכרה בפסיקה "חובת הנסיגה", החלה ביתר שאת בנסיבות שבהן התוקף אינו חמוש כבענייננו. משכך, נפסק כי מידת הכוח שהפעיל המערער אינה מידתית, וזאת הגם שמדובר היה בדקירה אחת בלבד. מכאן, קבע בית המשפט כי יסוד הנחיצות לצורך הוכחת קיומו של סייג ההגנה העצמית אינו מתקיים. אשר ליסוד הפרופורציה, המתמקד בהבטחה כי מעשה ההתגוננות לא יגרום רעה גדולה יותר מזו שהמתגונן ביקש למנוע, קבע בית המשפט כי הוא אינו מתקיים בענייננו, הואיל ופגיעת המערער במנוח חרגה מפגיעה סבירה. במסגרת זו דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה מתקיים היסוד הנ"ל, כיוון שלכאורה לא הוכח כי הוא כיוון לליבו של המנוח. צוין כי אמנם המערער הותקף על ידי המנוח שהיה הדומיננטי ויוזם ההתגוששות בין השניים, אולם ניכר כי המערער בחר שלא להתמודד עם ההתקפה בידיו, אלא על ידי סכין. בהקשר זה הפנה בית המשפט למקרים דומים בפסיקה בהם נעשה שימוש בסכין על ידי אחד הצדדים, וקבע כי יש לדחות את הטענה כי לא מדובר בשימוש בכוח מופרז. בית המשפט דחה לבסוף גם את טענתו של המערער כי בנסיבות העניין חל סייג ההגנה העצמית משום שהוא חש בסכנה מוחשית לחייו בנסיבות המקרה. בית המשפט ציין שאף אם לכאורה אזהרות הבלשים למערער, התגרות המנוח בו והנחיתות המספרית שלו למול המנוח וחברו ג'אבר, יצרו אצלו תחושת איום, הרי שלא די בכך. זאת בשים לב לכך שמחומר החקירה עולה כי ג'אבר עצמו כלל לא נכח ברגע הדקירה, וממילא טרם הספיק לאיים על המערער. לנוכח כל האמור קבע בית המשפט כי סייג ההגנה העצמית לא מתקיים.
5. אשר ל"הגנת הצורך" לפי סעיף 34יא לחוק; צוין כי היא אינה רלבנטית למקרה זה, בו נטען להגנה עצמית, ומכל מקום הוכח כי המציאות העובדתית לא היתה כזו שלא עמדה למערער דרך אחרת לפעול בה, כפי שנדרש לצורך הוכחת הגנת הצורך.
6. לאחר שנדחו טענותיו של המערער להתקיימותם של סייגים לאחריות הפלילית, פנה בית המשפט המחוזי לבחון את התקיימות יסודות עבירת הרצח, וקבע כי בנסיבות המקרה דנן לא הוכח ברמה הנדרשת במשפט הפלילי כי מעשיו של המערער לוו ביסוד נפשי של כוונה תחילה הדרוש לשם הרשעה בעבירת הרצח. נפסק, כי אין בעובדה שהמערער נשא סכין כדי להעיד על כוונה תחילה, הואיל וניכר כי הוא חשש לחייו, והואיל והנסיבות המדויקות לדקירה בחזהו של המנוח אינן ברורות, שכן עדותו של ג'אבר, שהיא היחידה לפיה הדקירה התבצעה באופן חד משמעי לאחר שהצדדים הופרדו, נמצאה כלא מהימנה. לצד זאת, ציין בית המשפט כי לא נעלמו מעיניו גם הסתירות בעדותו של המערער, וכי ניכר כי הוא הפריז בעדותו ושילב בה פרטים שאינם אמת. ואולם לנוכח אי הבהירות ודינאמיות האירועים, כעולה מחומר הראיות, נקבע שאין לשלול כי דקירת המנוח היתה בעת שהוא היה בתנועה ובעיצומה של הקטטה. אינדיקציה נוספת לשלילת כוונה תחילה בענייננו, מצא בית המשפט בעובדה שהמערער איפשר למנוח להימלט עם ג'אבר ברכבו בתום ההתרחשות, ובעובדה שהוא לא נקט בשום פעולה יזומה למפגש עם המנוח, ואף נטל חלק פאסיבי בקטטה בהשוואה למנוח. באלה, קבע בית המשפט, יש כדי להצביע על דקירה מתוך אובדן עשתונות. לצד זאת, קבע בית המשפט כממצא עובדתי כי השימוש בתרסיס הגז על ידי המנוח בוצע עובר לפעולת ההמתה, וציין כי אף בכך יש כדי לתמוך במסקנה כי לא מדובר ברצח. בעיקר מטעמים אלו, פסק בית המשפט המחוזי כי לא הוכח קיומו של היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעת המערער בעבירת הרצח.
7. לעניין עבירת ההריגה, ציין בית המשפט המחוזי כי המערער מודה ביסוד הפיזי של עבירת ההריגה, וכיוון שלצורך הוכחת העבירה די ביסוד נפשי של מחשבה פלילית, היינו מודעות לאפשרות גרימת התוצאה, נקבע כי יש להרשיעו בעבירת ההריגה חלף עבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום.

גזר הדין מיום 11.7.2013

8. לבית המשפט המחוזי הוגש תסקיר שירות מבחן בעניינו של המערער, וממנו עלה כי המערער, רווק כבן 22, התגורר עם הוריו עד למועד מעצרו, סיים 12 שנות לימוד, ועבד במפעל בכפר תבור. נשלל שימוש בסמים, אך דווח על שימוש ספוראדי באלכוהול, וצוין כי בעברו הרשעה אחת בגין עבירת אלימות אשר בוצעה בשנת 2009. נאמר כי המערער הוא הבן הרביעי מתוך חמישה ילדים. אביו מובטל מזה מספר שנים, ותואר כאדם שהשרה אווירת אלימות בבית וכן ריצה בעבר מאסר בגין אלימות במשפחה כנגד רעייתו. אמו של המערער עברה לפני מספר חודשים ניתוח להסרת גידול שפיר מראשה, והיא נמצאת בתהליכי החלמה. נאמר כי המערער מסר לשירות המבחן כי הוא פעל מתוך הגנה עצמית, ומביע צער על תוצאות המקרה. שירות המבחן התרשם כי ניכר קושי רגשי מצד המערער לעכל את שאירע, וכי המערער מתקשה להירדם בלילות, מרבה לשחזר את האירוע, מביע תחושות של ייסורי מצפון, כאב, חרטה ודאגה לבני משפחתו, אשר נאלצו לעזוב את הכפר מחשש לנקמה. צוין, כי למערער יכולת טובה לשמור על יציבות במסגרת חינוכית או במסגרת עבודה, יכולת לקחת אחריות אישית, אם כי קיים חסר במשאבים רגשיים ובתחושת ביטחון, כמו גם חסר ביכולת לרכוש אמון באחר. שירות המבחן לא התרשם מקיומם של דפוסים עברייניים, אך קבע כי הסיכון להישנות עבירות אלימות מצד המערער הוא גבוה, לנוכח חשיפתו לחברה עבריינית. משכך, הומלץ על הצבת גבולות מוחשיים תוך שילובו ככל הניתן באגף נקי מסמים, וכן הומלץ על הטלת פיצוי למשפחת הקורבן.
9. בטיעוניה לעונש עמדה המשיבה על חומרת העבירה והפגיעה הקשה בערך קדושת החיים כתוצאה ממעשיו של המערער, ועל החשיבות שבשיקול הרתעת הרבים בנסיבות המקרה. בתוך כך, ציינה המשיבה את הצורך במיגור התופעה של שימוש בסכינים באמצעות עונשים הולמים וחמורים. אשר לנסיבות ביצוע העבירה, הדגישה המשיבה כי העבירה בוצעה במלואה על ידי המערער, אשר כיוון את סכינו לאזור רגיש בגופו של המנוח. כמו כן, עמדה המשיבה על הסבל הרב שנגרם למשפחת המנוח, תוך שהפנתה לעדות אמו של המנוח. בנוסף, ציינה המשיבה כי בעברו של המערער הרשעה קודמת בעבירת אלימות, וכי הוא לא לקח אחריות על מעשיו וכן לא שיתף פעולה עם רשויות החוק ואף שיקר במהלך עדותו. לפיכך, טענה המשיבה כי מתחם העונש הראוי במקרה זה צריך שינוע בין 13 ל-21 שנות מאסר בפועל לצד פיצוי משמעותי למשפחת הקורבן.