ע"פ 5617/15 ואח' מועתז מריסאת ואח' נ' מדינת ישראל

השופט נ' הנדל: 

1. בפנינו ערעור המדינה על קולת העונש, ומנגד ארבעה ערעורים – מטעם ארבעת הנאשמים בהליך קמא – על הכרעת הדין ועל חומרת העונש. בפסק הדין נשוא הערעורים (ת"פ 5059-06, כב' השופטת ב' בר-זיו) הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה את ארבעת המערערים בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק זה. על המערערים נגזר עונש מאסר בפועל לתקופה של ארבע שנים וכן עונש מאסר על תנאי. נוסף לכך, הוטל על כל אחד מהמערערים עונש כספי בסך של 50,000 ש"ח לטובת פיצוי משפחת המנוח, וסך של 20,000 ש"ח לפיצוי הנפגע הנוסף.

הרקע

2. בין משפחת המערערים למשפחת עואד עואד (להלן: המנוח) ישנו סכסוך רב שנים. זה התעצם לאחר שהמנוח התקין אנטנה סלולרית על גג ביתו, שגררה התנגדות עזה מצד המערערים. ביום שקדם ליום האירוע, ניסו כמה מבני משפחת המערערים להצית באש את האנטנה הסלולרית, תוך שהם מטפסים על גג ביתו של המנוח. בתגובה לכך, רדפו שניים מבניו של המנוח אחר המציתים ודקרו אותם באמצעות סכין. כתוצאה מאירוע זה, אושפז אחד מבני משפחת המערערים, ושניים מבניו של המנוח נעצרו על ידי המשטרה.

           למחרת המקרה המתואר, הגיעו בשעות הערב המערערים וכמה אנשים נוספים לבית המנוח והחלו להשליך אבנים לעבר הבית והחצר. בבית שהו באותה עת בני המשפחה המורחבת וכמה חברים, ביניהם גם גיס המנוח אליאס חוריה (להלן: הנפגע). המנוח והנפגע יצאו מהבית לעבר המקום ממנו הושלכו האבנים, כאשר לפתע הגיחו ממקום מסתור המערערים, יחד עם אנשים נוספים שזהותם לא ידועה, גררו את המנוח לעבר חצר הבית השכן, והחלו להכותו באמצעות נשק קר מסוגים שונים. כתוצאה מהכאות אלה נפטר המנוח. הנפגע, אשר התלווה למנוח, ניסה להגן עליו ולחלצו מידי התוקפים, וכתוצאה מכך הותקף גם הוא ונפגע בכל חלקי גופו ובראשו. עקב כך הוא נזקק לטיפול רפואי שכלל אשפוז, ניתוח ושיקום בבית לוינשטיין.   

ההליכים בבית המשפט המחוזי

3. התשתית הראייתית המרשיעה, מבוססת על כמה נדבכים. במרכזה נצבת עדותו של אלבר עואד, בנו של המנוח (להלן: אלבר). אליה צורפו עדותם של שניים מחבריו: שרבל ג'נימה (להלן: שרבל) ואליאס דאוד (להלן: אליאס), אשר שהו בביתו בערב האירוע והיו עדים להתרחשותו. לצד עדויות אלה, בית המשפט קמא נתן משקל לממצא DNA של הנפגע בכתמי דם שהיו על נעליו של מערער 1; להודעתו של מערער 1 במשטרה כי הוא נכח במקום וזרק אבנים, לעדותו על כך שמערער 2 אחז בסכין וניסה לדקור בעזרתה, ולאזכורם של מערערים 2 , 3 ו-4 בדברים ששח לעצור נוסף, כמשיח לפי תומו; כן ניתן משקל לשתיקתו של מערער 2 ונסיונותיו להעלים שרידי רוק; לראשית ההודיה של מערער 3 אותה הוא פלט מפיו בסמוך למעצרו, והודאתו בכך שהיה במקום האירוע ואף זרק אבנים. מערער 3 העיד גם על כך שמערער 1 ומערער 2 נכחו באירוע, וכן העיד כי הוא ומערער 4 ברחו ליער לאחר האירוע; מערער 4 נמצא, לדעת בית המשפט קמא, כמי שאינו דובר אמת בכל מהלך עדותו, וגם לכך ניתן משקל בפסק הדין.

           בית המשפט קמא לא ערך הבחנה בין המעשים שביצע כל מערער ומערער אלא קבע כי הם מבצעים בצוותא לפי סעיף 29(ב) לחוק העונשין. לגבי היסוד הנפשי של המערערים, קבע בית המשפט: "הנאשמים היכו את המנוח בצוותא עם אחרים, מזויינים בכלי תקיפה כמו סכינים, מקלות וגרזן, ואין ספק כי היו מודעים לאפשרות שתקיפה שכזאת, לרבות חבלה עם חפץ קשה על ראשו של המנוח, עלולה לגרום למותו. לכל היותר, ניתן לאמר כי הנאשמים, שלקחו חלק בתקיפת המנוח, היו אדישים לגבי תוצאה זו" (פסקה 345 להכרעת הדין).

הטענות בערעור על הכרעת הדין