ע"פ 5611/14מנצור אבו עוואד נ' מדינת ישראל

השופט צ' זילברטל:

           ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 34780-09-12 שניתן ביום 7.7.2014 על-ידי כב' השופט א' ביתן.

רקע

1. המערער, יליד 1990, הורשע ביום 1.4.2014 בעבירות של כניסה לישראל, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); ושוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק.

           על פי המתואר בכתב האישום, המערער הכיר את ק.א. (להלן: המתלונן), יליד 1939, לרקע עבודתו של המערער בעבודות גינון בביתו של המתלונן בבאר שבע (להלן: הבית). כנטען, במועד שאינו ידוע למשיבה, קשר המערער יחד עם אחר, שזהותו אינה ידועה למשיבה (להלן: האחר), קשר לשדוד את המתלונן. במסגרת הקשר, הגיעו המערער והאחר ביום 9.8.2012 בסביבות השעה 16:00 אל הבית, וביקשו מהמתלונן מים. המתלונן ניגש אל המקרר, וחזר אל פתח הבית בהושיטו למערער ולאחר בקבוק מים. כמתואר, בשלב זה דחף המערער את המתלונן לתוך הבית, ונכנס עם האחר פנימה בעודו אוחז את המתלונן בידו. לאחר שסגרו את הדלת, המערער והאחר הפילו את המתלונן, קשרו את רגליו באמצעות רצועות בד, והפכו אותו על גבו. אז אחז המערער את המתלונן בצווארו וחנק אותו בכוח, והאחר קשר אותו בידיו באמצעות רצועות בד. המערער והאחר תחבו לפיו של המתלונן חתיכת בד, במטרה למנוע ממנו לצעוק ולהזעיק עזרה. המערער והאחר שאלו את המתלונן היכן מפתחות רכבו, והמתלונן ענה להם שהם בכיס מכנסיו התלויים על כיסא שבחדרו. המערער המשיך לאחוז בחוזקה בצווארו של המתלונן, בזמן שהאחר ניגש לחדרו ונטל את המפתחות. לאחר מכן, גררו המערער והאחר את המתלונן אל סלון הבית והניחו מעל לראשו כיסא. במהלך השוד, לקחו המערער והאחר את מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן וסכום של 600 ש"ח במזומן מארנקו, בנוסף למפתחות רכבו. בהותירם את המתלונן כפות על הרצפה, יצאו המערער והאחר מהבית עם שלל השוד וניגשו אל רכבו. המתלונן ניצל את ההזדמנות, זחל אל פתח הבית ונעל את בריח הדלת באמצעות גופו. כאשר נוכחו המערער והאחר שהם זקוקים לסיסמת שחרור הנעילה של הרכב על מנת להניעו, שבו אל הבית וניסו לפתוח את הדלת, ומשגילו כי הדלת נעולה עזבו את המקום. בהמשך לכך, הזעיק המתלונן את המשטרה. כתוצאה מהתקיפה, נגרמו למתלונן נפיחות בשפתו, ושריטות בראש ובצווארו. עוד נטען בכתב האישום, כי בידי המערער, תושב דורא, לא היה היתר כניסה לישראל בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

2. ביום 7.7.2014 ניתן גזר הדין בעניינו של המערער. בהתייחסו לעבירת הכניסה לישראל, קבע בית משפט קמא כי הערכים המוגנים מכוחה הם ההגנה על ביטחון הציבור וביטחון המדינה ושמירת הסדר הציבורי. כיוון שאין זו הפעם הראשונה שהנאשם חטא בעבירה זו, ואף היה תלוי כנגדו מאסר על תנאי אם יעבור עליה שוב, בית משפט קמא קבע כי מתחם העונש בגין ביצוע עבירה זו על-ידי המערער עומד על 6-2 חודשי מאסר בפועל.

3. בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם בגין עבירות קשירת הקשר והשוד בנסיבות מחמירות, עמד בית משפט קמא על כך שהמדובר במעשה חמור, שנסיבותיו חמורות, כאשר אשמו של המערער רב, ומשכך העונש הראוי למערער הוא מאסר לתקופה ארוכה. בית המשפט תיאר את מהלכיו של המערער, אשר בימים שקדמו לאירוע התקיפה הגיע מספר פעמים לבית המתלונן בן ה-72, התעניין בדבר עבודה אצלו, קיבל ממנו בהשאלה כלי עבודה, ואף קיבל מהמתלונן, לבקשתו, מים קרים לשתייה. נקבע כי המתלונן הפגין כלפי המערער יחס מתחשב ואנושי ונתן בו אמון, אך המערער "ניצל את אמונו של המתלונן ואת טוב לבו וגמל לו בחדירה קשה לפרטיותו, באלימות מסוכנת ובנטילת רכושו". בית משפט קמא ציין כי הערכים המוגנים בעבירת השוד הם, בין היתר, שמירת הגוף, כבוד האדם, פרטיותו, זכות הקניין, ושמירת הסדר וביטחון הציבור, והדגיש כי במקרה זה הפגיעה בהם רבה ומשמעותית, נוכח היותו של קורבן העבירה קשיש, וכשהעבירה בוצעה במרחב הפרטי, על-ידי שניים ותוך הפעלת אלימות מסוכנת.

           בית משפט קמא המשיך ובחן את מדיניות הענישה שהתעצבה בפסיקה במקרים דומים, ובפרט בהתייחס למעשי שוד של קשישים. לאחר מכן התייחס בית משפט קמא לנסיבות המחמירות המאפיינות את המקרה הנדון, ובהן היותו של מעשה השוד מתוכנן ומתואם; חלקו המשמעותי של המערער, אשר ניצל את היכרותו המוקדמת עם המתלונן על מנת שיפתח את דלת ביתו; השתתפותו הפעילה בהשתלטות על המתלונן והאלימות שהפעיל כלפיו; הסכנה שבה הועמד המתלונן, בעת שהמערער לחץ באופן ממושך ובחוזקה על גרונו, ולאחר מכן, כשהושאר שוכב על רצפת ביתו, כפות בידיו וברגליו, כשבפיו תחובה גופיה, כיסא מוטל מעל כתפיו כדי שיתקשה לזוז, ונדמה שאינו מסוגל לשחרר את עצמו או לקרוא לעזרה. לפיכך, העמיד בית משפט קמא את מתחם העונש בגין ביצוע השוד על 10-6 שנות מאסר בפועל, בהדגישו כי הוא מודע לכך שמתחם זה גבוה מהמתחם שטענה לו המשיבה (אשר עמד על 8-6 שנות מאסר).