ע"פ 5207-06-15 ג' נ' מדינת ישראל

י. אלון, נשיא

1.המערער היה בעל הזכויות בדירת מגורים בכיכר צנינית 3/21 באילת ("הדירה"). זכויותיו מושכנו להבטחת הלוואה שנטל מבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ("הבנק").

משלא עמד המערער בהחזר תשלומי ההלוואה פתח הבנק בהליכי מימוש משכון בהוצל"פ באילת וביום 30.1.07 מינתה ראש ההוצל"פ את ב"כ הבנק לכונס נכסי המערער בדירה ("צו הכינוס", "כונס הנכסים").

ביום 18.5.07 ערך המערער הסכם להשכרת הדירה לשני שוכרים ("השוכרים") לתקופה של 12 חודשים.

בכתב אישום שהוגש נגד המערער בבית המשפט השלום באילת (בחודש מאי 2009) פורטו העובדות הנ"ל. עוד נטען בכתב האישום כי צו הכינוס "...נמסר לנאשם במהלך פברואר 2007", כי בהסכם השכירות הצהיר הנאשם "...כי הוא בעל הזכויות והמחזיק הבלעדי של הדירה וזאת למרות ידיעתו כי לדירה מונה כונס נכסים".

נוכח עובדות נטענות אלה – נטען בכתב האישום כי "...הנאשם בהתנהגותו טען כי הוא בעל הזכויות והמחזיק הבלעדי של הדירה, ביודעו כי הטענה איננה אמת – וזאת על מנת להביא את השוכרים לחתום על חוזה השכירות ולשלם לו עבור תקופת השכירות".

בשל העובדות והמעשים הנטענים הנ"ל יוחסה למערער בכתב האישום עבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין.

2.המערער כפר במיוחס לו וטען כי בטרם חתם על הסכם השכירות לא הומצא לו צו הכינוס וכי לא ידע עובר לאותו המועד (18.5.07) שהוצא צו כינוס.

עוד נטען כי צו הכינוס דנן כשלעצמו, בנסיבותיו – וכנתינתו, לא מנע בעדו את הזכות להשכיר את הדירה לתקופה הנקובה בהסכם השכירות, זאת הואיל וסמכויות כונס הנכסים עפ"י הצו לא הקנו לו אותה שעה את החזקה בדירה או את הזכות לפנות את המערער ממנה.

בנסיבות אלה – כך טען המערער בבימ"ש השלום – לא התקיימו בו בעת עריכת הסכם השכירות רכיבי העובדה, הידיעה והמצב הנפשי הנדרשים להתגבשות העבירה של קבלת דבר במרמה.

3.מהראיות שהובאו עולה כי במעמד חתימת הסכם השכירות (18.5.07) הפקידו השוכרים בידי המערער 12 שיקים לתשלום שכה"ד (בסכום כולל של 28,750 ₪) ואלה נמסרו לנכיון על ידי המערער.

לאחר חתימת הסכם השכירות, נעתרה רשמת ההוצל"פ לבקשת הכונס לפינוי הדירה ומכירתה.

בהתאם לכך – פונו השוכרים מהדירה, הדירה נמכרה ע"י כונס הנכסים ואילו השיקים למלוא תקופת השכירות (12 חודשים) נוכו כאמור על ידי המערער עוד טרם הפינוי.