ע"פ 51008-03-14 סלהב נ' מדינת ישראל

1.לפני ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת תמר נמרודי) מיום 20.2.14 בב"ש 8082/14, בה קיבל בית המשפט את בקשת המשיבה ונעתר למתן צו הריסה שיפוטי לפי סעיף 212 (1) ו-(5) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") למבנה המצוי בבחלת משעל בשכונת בית חנינה בירושלים.

2.לטענת המשיבה במועד שאינו ידוע לה, בין ה-28.12.05 ל- 28.12.10 נבנה מבנה בשטח של כ-26 מ"ר ללא היתר כתוספת למבנה קיים שנבנה בהיתר. התוספת נבנתה, כך לפי הטענה, על מקרקעין שיעודם 'דרך חדשה' ומהווה חריגה מהתב"ע המאושרת, ומשכך מהווה פגיעה בתכנון שכבר אושר ונועד לשרת את הציבור.

בהחלטתו נשוא הערעור, קבל בית המשפט את טענת המשיבה וקבע כי מאחר שמתקיימת לפחות אחת מחלופות סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, (למעשה מצא כי שתיים מהחלופות מתקיימות, העדר מידע בדבר מבצע הבנייה והתיישנות) ומשמצא כי הריסת המבנה מהווה אינטרס ציבורי חשוב בהיותו על דרך המשמשת את הציבור ומאחר שצו לפי סעיף זה אינו אמצעי ענישה אלא שמירה על הסדר הציבורי ולמעשה נועד "לסילוק המפגע התכנוני והתאמת הבנייה לתכנית המיתאר" (עמ' 8 ש' 18) נעתר למתן הצו.

3.בהודעת הערעור טען המערער כי המשיבה לא הוכיחה את התנאים להחלת סעיף 212 לחוק התכנון והבניה ולמצער לא הוכיחה את שהיה מוטל עליה להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת, כי לא הוכיחה שהמבנה נבנה ללא היתר, כי לא הוכיחה שחלה התיישנות וכי אין כל ראייה למועד הבנייה, כי לא עשתה מאמץ לחפש את בונה המבנה וכי עצם הגשת הבקשה נגד המערער נעשתה בחוסר תום לב שכן הגשתה נגד המערער מהווה סתירה לטענה שאין היא יודעת מי בנה את המבנה, כן טען כי נתגלו סתירות בדברי העד המרכזי, כי הוא לא היה מודע לפרטים ואין לבסס החלטה על עדות עדי התביעה.

בדיון שנערך בבית המשפט ולנוכח שאלות שנשאל הדגיש המערער כי טענתו העקרית שלא היה מקום להגיש בקשה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, אלא כי היה מקום לנקוט בהליכים לפי סעיפים אופרטיביים אחרים בפרק י' לחוק התכנון והבנייה שהם לטענתו 'דרך המלך' הראויה.

4.לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בהחלטת בית המשפט קמא, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור.

5.סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה מקנה לבית המשפט סמכות ליתן צו הריסה אף ללא הרשעה, אם השתכנע כי אכן נעברה עבירת בנייה לפי הוראות פרק העשירי לחוק והוא היה רשאי להורות כאמור בסעיף 205 לחוק התכנון והבניה אילו הורשע בגינה אדם, ככל שמתקיימות אחת מנסיבות המפורטות בגדר הוראת החוק הנ"ל.

6. בית משפט קמא בחן את הנסיבות שהוצגו לו ולאחר ששמע ראיות הגיע למסקנה כי שתי החלופות של סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה התקיימו, זאת בהתבסס על עדויות עדי התביעה ועל עדות המערער בעצמו, ולא ראיתי כל סיבה להתערב במסקנות אלה. אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות המבוססות על התרשמות מעדים שהופיעו בבית משפט קמא ולא ראיתי לחרוג מההלכה הנוהגת כי אין ערכאת הערעור תתערב בקביעות העובדתיות ובממצאים שמצא בית משפט קמא לאחר שבחן אותם והתייחס אליהם; גם לגוף הדברים לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעות אלה.

יאמר כי הקביעות מבוססות על חומר הראיות שבתיק כעולה אף מעדות המערער בעצמו שאמר כי הסככה, היא הבניה אליה מתייחסת בקשת צו ההריסה, קיימת כבר שנים רבות וכי אין הוא יודע מי בנה את התוספת, כך לשאלה "האם אתה יודע מי בנה את התוספת" השיב: "לא, אבל אני זוכר שמאז שהייתי ילד קטן זה היה קיים, לפני 21 שנה בערך" (עמ' 4 לפרוטוקול); הוסף לכך את עדות עדי התביעה ואת התצהיר של המפקח מרום שתמך בבקשה למתן צו שיפוטי שבהתאם להם אין היתר למבנה הסככה ("מה מצב הרישוי של התוספת? ת. אין רשיון" עמ' 3; וכן סעיף 3 לתצהיר המפקח מרום) ואת התייחסות עדי התביעה כי נסיונות לברר מי בנה את התוספת העלו חרס, ומכאן שאין מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא המבוססת על הראיות שעמדו לפניו.

זאת ועוד – בהתבסס על עדויות העדים ועל טענת המשיבה דן בית המשפט בשאלת קיומו של האינטרס הציבורי במקרה דנא ומצא את טענת המשיבה כי הבניה נשוא הצו חרגה לתוך דרך שאמורה לשמש את כלל הציבור בהתאם לתב"ע מאושרת וקבע כי הנסיבות מצדיקות העתרות לצו ההריסה של המבנה שנבנה ללא היתר ומהווה מפגע שיש להסירו; גם במסקנתו זו לא מצאתי מקום להתערב שכן בתי המשפט שבים ומתריעים כי יש לעקור מן השורש את התופעה הפסולה של בנייה בלתי חוקית וכי יש צורך להגביר את האכיפה של דיני התכנון והבניה ולפקח פיקוח הדוק על בנייה ללא היתר.

7.אשר לשימוש בסעיף 212 לחוק התכנון והבנייה- הרי שגישת הפסיקה היא כי סעיף זה אינו להעניש את מי שיש לו אינטרס להתנגד להריסת הבנייה "כי אם אמצעי לשמירת הסדר הציבורי, שתכליתו היא הסרת "מכשול" לרבים (במובן הרחב), ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה בלתי חוקי" (ע"פ 8338/09 דן כדר נ' מדינת ישראל) אך מאחר שצד ג' עלול להפגע מצווים לפי סעיף זה גם ללא הליכים פליליים נדרשת המשיבה לשקול הגשת בקשה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה בזהירות וכך על בית המשפט הדן בבקשה. בענייננו הגם שראוי היה להרחיב בשיקולי התביעה אשר לשאלת האינטרס הציבורי בנקיטת ההליכים לפי סעיף 212 לחוק, הרי מאחר שהן התביעה והן בית המשפט התייחסו לראיות ולא התעלמו מהעובדה שמדובר בבנייה ללא היתר המצויה על דרך חדשה, מצאתי כי אין מקום להתערב במסקנת בית המשפט. "המחוקק הנחיל את סעיף 212 כדי להתגבר על המקרים שבהם אכיפה פלילית אינה אפשרית. על בתי המשפט לתת יד לרשויות כדי שההפקרות לא תשרור וכדי להבטיח שמרשת האכיפה ה"מעשית" לא יחמוק מבנה שלגביו ישנה "יתמות" אכיפתית, כעולה מחלופות הסעיף - קרי, חוסר אפשרות למצוא את מבצע העבירה או להזמינו לדין, חילופי בעלי הבניין, חוסר אפשרות להוכיח מי ביצע את העבירה או שהלה הלך לעולמו, או אינו בר עונשין מסיבות שלא יהפכו את פעולתו לחוקית" (רע"פ 3072/11 קרבסי נ' מדינת ישראל), נסיבות אלה של 'יתמות' המבנה, קיומו זמן ארוך כמו המצאו על הדרך, מתקיימות בענייננו ולא ראיתי להתערב בפסיקת בית המשפט קמא.