ע"פ 5068-09-15 זגל נ' מדינת ישראל

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט מ' כדורי), בגדרו הורשע המערער בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לאחר שמיעת ראיות, ולאחר ההרשעה צורף תיק נוסף (ת"פ 44771-01-13), בגדרו הורשע המערער, על בסיס הודאתו, בעבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו ונהיגה בחוסר אחריות. בגין עבירות אלה נדון המערער למאסר בפועל למשך 11 חודשים בקיזוז ימי המעצר ולהפעלה מצטברת של עונש מאסר מותנה שנגזר על המערער בת"פ 26496-05-12 של בית משפט השלום ברמלה. 

האירוע נשוא כתב האישום, בגינו הורשע המערער בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, התרחש ביום 20.10.13. על פי המתואר בכתב האישום, שוטרים הבחינו כי הרכב בו נהג המערער עוקב אחר מסלול נסיעתם והחליטו לעצור אותו משום שחשדו כי המדובר ברכב המסיע שוהים בלתי חוקיים. המערער לא שעה להוראת קצין המשטרה לדומם את המנוע ולהציג תעודת זהות. קצין המשטרה הכניס את חלק מפלג גופו העליון לרכב בניסיון לדומם את המנוע, ובתגובה לכך גידף אותו המערער, בעט בו בבטנו וניסה להכותו באגרופו. המערער טען כי השוטרים הם שמשכו אותו מחלון הרכב, תקפו אותו ולקחו אותו לחקירה.

בית משפט קמא הרשיע את המערער במיוחס לו, לאחר שמצא כי עדויות השוטרים ראויות לאמון וכי גם אם נתגלעו סתירות בגרסאותיהם, הרי שאין המדובר בגרסאות היורדות לשורש העניין. סתירות אלה אף הביאו את בית משפט קמא לדחות את טענתו של המערער, לפיה תיאמו השוטרים גרסאות. כך גם דחה בית המשפט את טענת המערער, לפיה נטפלו אליו השוטרים ללא סיבה וכי ההסבר היחיד להתנהלותם של השוטרים הוא התנהגות המערער כפי שהיא מתוארת בכתב האישום.

אשר לגרסת המערער, בית משפט קמא דחה אותה כבלתי מהימנה, בין היתר בשל ההפרזה שאיפיינה אותה. כך למשל, ציין בית המשפט כי המערער העיד שהשוטרים שברו את רגליו, בעוד שבדיקה רפואית שנערכה שעות ספורות לאחר האירוע לא העלתה כל ממצא רפואי משמעותי.

ב"כ המערער טוען כי אין כל סבירות בתיאור של קצין המשטרה באשר לאופן בו בעט בו המערער ברגלו בעודו יושב ברכב. עוד טוען הוא כי גרסאות השוטרים התאפיינו בסתירות משמעותיות, עד כי אין אפשרות להשתית עליהן ממצאים עובדתיים.

כאמור לעיל, בית משפט קמא קבע ממצאים על יסוד עדויות השוטרים, להן האמין. במהלך המשפט הדגים קצין המשטרה את האופן בו הוכה על ידי המערער, ובית המשפט השתכנע בהיתכנות של הגרסה והאמין לה. מנגד גרסתו של המערער לא היה בה כדי לעורר ספק סביר. המדובר בערעור המופנה כנגד ממצאי מהימנות מובהקים ומנומקים, ואין אנו כערכאת ערעור יכולים להתערב בהם. ניתן להתרשם כי בית משפט קמא היה ער לכל השאלות שהתעוררו מחומר הראיות ומצא מענה מספק אשר הביאו למסקנה כי המשיבה עמדה בנטל להוכיח את הנטען בכתב האישום מעבר לספק סביר.

מסקנתנו, אפוא, כי דין הערעור על ההרשעה להידחות.