ע"פ 4940/15 מדינת ישראל נ' פלוני ואח'

 בקשה למעצר המשיבים עד תום הליכי הערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בתפ"ח 31041-04-13 (הנשיא ד' חשין, סגן הנשיא מ' דרורי, השופט ע' שחם), בהתאם להוראות סעיפים 21 ו-22(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). 

2. ביום 18.4.2013 הוגש כתב אישום נגד המשיבים במסגרתו יוחסה להם ולשלושה נאשמים נוספים שורה ארוכה של עבירות חמורות, בכללן עבירות ביטחוניות חמורות. על-פי המפורט בכתב האישום, המשיבים פעלו כחלק מחוליה אשר שמה לה למטרה לבצע פיגוע המוני נגד יהודים בהר הבית, ולשם כך ערכה אימונים צבאיים אסורים, יִצרה נשק, ניסתה לחטוף נשק מחיילים, חטפה יהודי לשם רציחתו, ועוד מרעין בישין.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, מחמת מסוכנותם הרבה, לנוכח חומרת העבירות הביטחוניות שבביצוען הואשמו. ביום 8.5.2013 הורה בית המשפט המחוזי, בהסכמת המשיבים, על מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים. המעצר הוארך מעת לעת, גם כן בהסכמת המשיבים, על-ידי בית משפט זה.

4. משפטם של המשיבים נמשך למעלה משנתיים, בהן שהו כאמור במעצר, וביום 13.7.2015 ניתנה הכרעת הדין בעניינם, במסגרתה זוכו המשיבים מחלק הארי של העבירות שיוחסו להם, והורשעו בעבירות 'שוליות' יחסית של אימונים צבאיים אסורים וניסיון נשיאת נשק. בו ביום נגזר דינם, ובית המשפט המחוזי הטיל על המשיבים עונש מאסר בפועל אשר קוזז עם ימי מעצרם.

5. אחר הדברים האלה הודיעה המבקשת כי בכוונתה לערער על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, וביקשה להורות על הארכת מעצרם של המשיבים – 'מעצר גישור' – בהתאם להוראות סעיף 63 סיפא לחוק המעצרים, כפי שאמנם נעשה, למשך 72 שעות.

           מכאן הבקשה שלפנַי.

6. המבקשת טוענת כי זיכויים של המשיבים מן העבירות שיוחסו להם "נבע מטעות משפטית מובהקת וגלויה לעין", ומשכך סיכויי הערעור להתקבל גבוהים המה, באופן מיוחד. לטענתה, "סברתו של בית משפט קמא לפיה אמרת חוץ של נאשם 1 אינה יכולה להוות תוספת ראייתית לאמרת חוץ של נאשם אחר, חוטאת לדין ומבוססת על הבנה שגויה של פסיקת בית משפט נכבד זה בע"פ 6296/13 אדריס נ' מדינת ישראל". עוד טוענת המבקשת, כי העבירות המיוחסות למשיבים הן חמורות ביותר, ומעשיהם מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(1), (2) ו-(4) לחוק המעצרים, מסוכנות אשר בנסיבות העניין אין חלופה שתוכל לאיינהּ. העבירות שיוחסו למשיבים כוללות עבירה שדינה מוות או מאסר עולם, עבירות בטחון ועבירת אלימות חמורה. לגבי חלק מן העבירות, מעשי המשיבים הגיעו לשלבים הסופיים של הוצאת העבירה אל הפועל, ואין צורך להכביר מילים על ההשלכות לביטחון אזרחי המדינה וכוחות הביטחון, אילו היו מצליחים המשיבים לבצע את זממם. זאת ועוד, נוכח העובדה שהמשיבים הם תושבי מזרח ירושלים, ובשים לב לענישה החמורה הצפויה להם אם אמנם יתקבל ערעורה של המבקשת, קיים חשש ממשי להימלטותם, המחייב ומצדיק אף הוא את מעצרם עד תום הליכי הערעור.

7. בדיון ביום 16.7.2015 ביקשו באי-כוחם של המשיבים לדחות את הבקשה מכל וכל מן הטעמים הבאים: ראשית, סיכויי הערעור להתקבל הם נמוכים ביותר, שכן לא נפלה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי, והכרעתו מיישמת כדבעי את האמור בע"פ 6296/13 אדריס נ' מדינת ישראל(22.3.2015) (להלן: עניין אדריס). שנית, משזוכו המשיבים, הרי שבהתאם להלכה הפסוקה, לאחר הזיכוי לא ניתן להכריע בעניין המסוכנות ובעניין החשש להימלטות מן הדין רק על סמך חזקת המסוכנות הסטטוטורית מבלי שהובאו ראיות נוספות לכך. שלישית, אף אם יתקבל ערעורה של המבקשת, אין בכך כדי לשנות את התוצאה אלא רק ביחס לחלק מן העבירות בהן הואשמו המשיבים, אך לא ביחס לכולן. רביעית, אף אם יוחלט להאריך את מעצרם של המשיבים, יש לאפשר הגשת תסקיר שירות מבחן בעניינם, במסגרתו תיבחנה חלופות מעצר אפשריות.

8. קראתי את הבקשה והערעור שבצדהּ, הקשבתי רוב קשב לטענות ב"כ הצדדים שנשמעו לפנַי ועיינתי בהחלטות קודמות שיצאו מלפני בית משפט זה בסוגיה הנדונה; בסיכומם של דברים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

9. אין חולק כי לבית משפט זה נתונה סמכות להאריך את מעצרו של מי שזוכה בדין עד להכרעה בערעור, אף שישנה מחלוקת לעניין המקור שבדין לסמכות זו (ראו לעניין זה ע"פ 1708/06 מדינת ישראל נ' דדון (26.2.2006), פסקה ד, והאסמכתאות שנסקרו שם). דומני כי סעיף 22(ב) לחוק המעצרים פורס מצודתו על מקרה כגון דא – פסק דין של זיכוי – להבדיל מפסק דין מרשיע כמצוין בסעיף 22(א) לחוק המעצרים. סעיף 63 לחוק המעצרים, המסדיר את נושא 'מעצר הגישור' בעת הגשת ערעור על פסק דין של זיכוי, מועיל לפרשנות סעיף 22(ב), ללמדנו שאינה יונקת רק מסעיף-קטן (א) שעניינו בפסק דין מרשיע, משום שאם לא כן אין טעם ולא תכלית באותו מעצר 'גישור'.