ע"פ 4919/14

 ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בתיק פ 004065-10-09 שניתן ביום 28.05.2014 על ידי כבוד השופטת ו' מרוז

השופט י' עמית:

1. עניינו של הערעור שבפנינו במאסר חלף קנס, נושא שנמצא בקרן זווית של הדין הפלילי. השלכותיו של מאסר חלף קנס וסוגיות שונות הקשורות בו, סמויות לעיתים מעינו של השופט שגזר את דינו של הנאשם, מן הטעם שהנושא מטופל בחלקו על ידי גופים אחרים כמו המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (להלן: המרכז לגביית קנסות או המרכז) ושירות בתי הסוהר. דומה כי הגיעה העת לעורר את הנושא ולהאיר זוויות שונות בו, בעיקר על מנת להגביר את המודעות אליו בקרב השופטים, ושמא גם כדי לערוך רוויזיה בהוראות החוק הנוגעות לו. בפסק הדין להלן אדון במספר סוגיות הקשורות בנושא של מאסר חלף קנס. מעבר להכרעה בסוגיה זו או אחרת, אקדים תובנה לדיון ואומר כי הטלת קנס בכלל ומאסר חלף קנס בפרט, צריכה להיעשות במתינות ולאחר מחשבה, ולא כסרח עודף לעונש העיקרי בגזר הדין.

2. המערער מרצה עונש מאסר ממושך שהושת עליו בגזר הדין, ובנוסף, הוטל עליו גם קנס ומאסר חלף קנס. משלא עמד המערער בתשלום הקנס הופעל המאסר חלף הקנס באופן שמירוץ תקופת המאסר הרגילה של המערער נפסק. בקשת המערער לעיכוב ביצוע עונש המאסר חלף הקנס נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ועל כך נסב הערעור דכאן. זו תמצית המקרה שבפנינו, כפי שיפורט להלן.

רקע עובדתי

3. כנגד המערער ו-14 נאשמים נוספים הוגש כתב אישום מתוקן שעניינו בעבירות סחר ויבוא סמים. בתמצית, כתב האישום כלל שלושה אישומים, שהמרכזי ביניהם הוא יבוא מפנמה של 108 ק"ג קוקאין (המערער עצמו היה אמור לקבל 13 ק"ג כנגד השקעתו בסך 80,000$), וזאת לצד שני אישומים נוספים שעניינם ייצוא של 2.7 ק"ג חשיש מישראל ליפן וקשר לייבוא מתאמפטמין במשקל 5-3 ק"ג מבלגיה ליפן. המערער הורשע ביום 9.11.2010 על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בשורת עבירות, ביניהן קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לייבא סם מסוכן ויבוא וסחר בסם. על פי הסדר הטיעון, הסכימו הצדדים כי על המערער יוטל עונש של מאסר בפועל לתקופה של 11 שנים; מאסר על תנאי; וקנס בסך 500,000 ₪ או 3 שנות מאסר תחתיו.

           הסדר הטיעון, שהותנה בהסכמתם של כלל הנאשמים לתנאיו, כלל הסכמה על דחיית הטיעונים לעונש על מנת שהנאשמים עימם הוסכם על גובה הקנס יפקידו 70% מהסכום שנקבע. במהלך תקופה זו ביקש המערער לחזור בו מהודאתו אך בקשתו נדחתה. משלא הופקד כל סכום על חשבון הקנס, התקבלה טענת המערער כי נוכח היות ההפקדה תנאי למימוש ההסדר, על הרכיב העונשי שבו להתבטל, והצדדים טענו לעניין העונש באופן חופשי.

4. ביום 1.2.2011 נגזר דינם של כלל הנאשמים בפרשה. בית משפט קמא השית על המערער 11 שנות מאסר; 12 חודשי מאסר על תנאי; וקנס בסך 500,000 ₪ או 3 שנות מאסר תמורתו. נמצא כי עונש זה, הזהה לעונש עליו הוסכם בהסדר הטיעון המקורי, משקף את חומרת מעשי המערער ועומד במדרג הענישה ביחס לנאשמים האחרים. נוכח מצבו הכלכלי של המערער הורה בית משפט קמא על פריסה של תשלומי הקנס לעשרה תשלומים שווים ורציפים, בני 50,000 ₪ כל אחד, שישולמו החל מיום 1.6.2011.

5. על פסק-דינו של בית משפט קמא הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"פ 2134/11) אשר נשמע במאוחד עם ערעורו של נאשם אחר בפרשה שבקשתו לחזרה מההודאה נדחתה אף היא (ע"פ 2094/11 בן עמי נ' מדינת ישראל (‏11.10.2011)). הערעור הופנה כנגד הכרעת הדין בלבד, ובו טען המערער כי הודאתו ניתנה שעה שהיה במצוקה בשל לחץ שהפעילו עליו הנאשמים האחרים בפרשה להסכים להסדר הטיעון. עוד נטען כי חילופי ייצוג וסד הזמנים הקצר שעמד לרשות באי כוחו השפיעו על המלצתם להצטרף להסדר הטיעון, ואלו מצדיקים את חזרתו מההודאה וביטול הרשעתו. ביום 11.10.2011 נדחה ערעורם של השניים, לאחר שנשללה הטענה בדבר הודאת שווא ונקבע כי הסדר הטיעון נערך על דעתם ותוך שהבינו את השלכות ההרשעה והעונש בו הם צפויים לשאת.

6. המערער מרצה את עונש המאסר החל מיום מעצרו ב-16.9.2009. משלא עמד בתשלומי הקנס, פנה המרכז לבית משפט קמא ביום 14.4.2013 בבקשה לחתימת צו מאסר לתקופה של שלוש שנים חלף הקנס שלא שולם. ביום 12.5.2013 נחתמה פקודת המאסר על ידי בית המשפט המחוזי. כעבור כחודשיים פנה לראשונה המערער באמצעות באת כוחו מהסניגוריה הציבורית למרכז לגביית קנסות בבקשה לבטל את תשלומי הריבית והפיגורים שהצטברו בגין אי תשלום הקנס ולשנות את פריסת התשלומים כך שתותאם ליכולתו הכלכלית. בהחלטותיו מיום 8.9.2013 ומיום 9.10.2013 הורה המרכז על הגדלת פריסת התשלומים ועל מתן פטור ממחצית מתוספת הפיגורים (בהתאמה), בהתאם לסמכותו לפי סעיף 5ב ו-5ג לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק המרכז לגביית קנסות או חוק המרכז), כך שיתרת החוב בסך 650,137 ₪ תשולם ב-40 תשלומים שווים בסך של כ-16,000 ₪ כל אחד. המערער פנה פעמים נוספות בבקשה להגדלה נוספת של פריסת התשלומים ולקבלת המידע שעל בסיסו התקבלה החלטת המרכז בעניינו. בקשתו לפריסה נוספת נדחתה.