ע"פ 4812/15 עיריית ירושלים ואח' נ' עזבון המנוח סלים שבו ז"ל ואח'

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא י' צבן) מיום 27.5.2015 שניתנה בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן: ההחלטה), ובה נקבע כי המבקשות הפרו את הוראות פסק הדין מיום 26.2.2012 שניתן ב-ת"א 3188/09 (להלן: פסק הדין). במסגרת ההחלטה הורה בית המשפט המחוזי כי המבקשות ישלמו קנס הדרגתי עד לקיום פסק הדין כדלהלן: תשלום קנס בסך של 500 ₪ ליום למשך החודשים יוני – אוגוסט 2015, קנס בסך של 1,000 ₪ ליום למשך החודשים ספטמבר – דצמבר 2015, וקנס בסך של 2,000 ₪ ליום החל מתאריך 1.1.2016.

הרקע לבקשה

1. המשיבים 3-1 (להלן: המשיבים) הם הבעלים של חלק ממקרקעין בדרך חברון בירושלים הידועים כגוש 20288 חלקות 11-10 (להלן: המקרקעין). בתחילת שנת 1988, המבקשת 2-הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, אישרה למשיבים תכנית להקמת תחנת דלק על המקרקעין שבבעלותם בכפוף לביצוע דרך גישה עוקפת ממערב, חלף הגישה שהייתה קיימת באותה העת מכיוון דרך חברון. בשנת 1992 הגישה המבקשת 1-עיריית ירושלים (להלן: העירייה) תובענה להפקעת חלק מהמקרקעין שבבעלות המשיבים לצורך הרחבת דרך חברון (המ' 131/92). ביום 29.11.1992 נכרת הסכם פשרה בין המשיבים לבין העירייה שקיבל תוקף של פסק-דין, שבמסגרתו הוסכם כי העירייה תפקיע כאמור חלק מן המקרקעין של המשיבים בתמורה לכך שתסלול דרך גישה למקרקעין מכיוון מערב תחת הגישה שהייתה קיימת באותה עת מכיוון דרך חברון (להלן: הסכם הפשרה). דרך הגישה מכיוון מערב לא נסללה מאז על ידי העירייה במשך שנים רבות וכפועל יוצא מכך גם לא הוקמה תחנת הדלק. משכך, הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים שבמסגרתה דרשו כי העירייה תבצע את דרך הגישה כפי שנקבע בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, תפצה אותם עבור אובדן הרווחים שהיו צפויים להפיק מהפעלת תחנת הדלק, וכי יינתן סעד הצהרתי בנוגע לזכותם לפיצויים. ביום 26.2.2012 בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיבים (כבוד השופטת א' אפעל-גבאי) ונתן צו עשה שלפיו על העירייה"לבצע את דרך הגישה עד ל-30 מטר מגבולה הצפוני של חלקה 10 לכיוון דרום, לתוך החלקה פנימה, וזאת תוך שנה וחצי מהיום" (פסקה 37(א) לפסק הדין, להלן: הצו). כן חייב בית המשפט המחוזי את המבקשות לשלם פיצויים למשיבים בהתאם לחוות דעתו של רואה חשבון שהוגשה מטעמם.

           המבקשות לא השלימו עם תוצאת פסק הדין, ומשכך הגישו ערעור לבית משפט זה (ע"א 3120/12). ביום 26.11.2012, לאחר קיום דיון בערעור, הסכימו הצדדים שהערעור על פסק הדין יידחה על כל חלקיו למעט לעניין סעיף 37(ב)(ג) לפסק הדין בעניין דרך חישוב הפיצויים שישולמו למשיבים. לצורך עניין קביעת גובה הפיצוי בלבד, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לשמיעת עדותו של רואה החשבון מטעם המשיבים ומתן חוות דעת נגדית מטעם המבקשות, וכל עדות או ראיה אחרת לפי שיקול בית המשפט. ביום 1.8.2014 ניתן פסק דין בהליך זה (ה"פ 15341-10-13, כבוד השופטת ת' בזק-רפפורט). ערעור שהגישו המבקשות על פסק דין זה תלוי ועומד (ע"א 7049/14).

2. העירייה החלה בסלילת דרך הגישה בהתאם לצו שניתן בפסק הדין. ואולם לטענת המשיבים רוחבה עומד עתה על כ-5.5 מטרים בלבד וזאת בניגוד לתכניות ולתשריט שצורף כנספח ד' להסכם הפשרה (להלן: התשריט), ואורכה קצר בכ-15 מטרים מזה שנקבע בפסק הדין. ביום 18.6.2014 המשיבים הגישו בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט שבמסגרתה טענו להפרת הוראות פסק הדין. לטענתם, על פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, רוחבה הכולל של הדרך אמור לעמוד על 10 מטרים, וזאת בהתאם לתשריט שלפיו רוחב הכביש המשורטט הוא 7 מטרים ורוחב כל אחת מהמדרכות הוא 1.5 מטרים – וכך גם עולה מן התכניות שהגישו המבקשות במסגרת ההליך. ביום 19.8.2014 בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה (כבוד השופט ר' וינוגרד) בקובעו "שאין ספק שרוחבו כיום (של הכביש שנסלל – ע'ב') אינו עולה בקנה אחד עם הרוחב ששורטט בתשריט שהיווה חלק מהסכם הפשרה או עם השרטוט הברור מאוד הנכלל בתכניות שהגישו המשיבים (המבקשות בהליך דנן – ע'ב')". משכך נקבע, בית המשפט המחוזי השית על העירייה קנס מדורג עבור כל יום שיחלוף ועד להשלמת הכביש בהיקף שנקבע. המבקשות הגישו ערעור על החלטה זו במסגרת ע"פ 6662/14. ביום 12.1.2015 בית משפט זה קיבל את הערעור מן הטעם שלא התקיים דיון במעמד שני הצדדים טרם שניתנה ההחלטה מיום 19.8.2014; ומשכך ביטל החלטה זו וקבע כי יש לקיים דיון נוסף בבקשת הבזיון לפני מותב אחר.

3. ביום 3.5.2015 התקיים דיון בבקשת הבזיון לפני כבוד סגן הנשיא י' צבן, אז הובהר כי הושלמו העבודות לסלילת אורך דרך הגישה בהתאם לפסק הדין ולשביעות רצונם של הצדדים. המחלוקת צומצמה אפוא לסוגיית רוחב הדרך. המשיבים טענו כי פסק הדין קובע במפורש כי רוחבה של דרך הגישה ייסלל בהתאם לתשריט, וזה האחרון עוגן בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין מחייב. עוד לטענת המשיבים, רוחב הדרך לא היה שנוי במחלוקת בהליך שהתנהל בין הצדדים לאכיפת הסכם הפשרה שהסתיים בפסק הדין משנת 2012. המבקשות טענו מצידן כי רוחב דרך הגישה לא נדון או הוכרע בפסק הדין, ומשכך היה על המשיבים לנקוט בהליך לאכיפת הסכם הפשרה תחת הליך לפי פקודת בזיון בית משפט. כן נטען כי הסימון בתשריט אינו אלא הצעה בלבד שאינה מחייבת את העירייה, וכי רוחב הדרך בפועל נקבע בשל אילוצים מיוחדים של השטח המייקרים באופן משמעותי את סלילת דרך הגישה ברוחב של 10 מטרים. עוד נטען כי הדרך נסללה בהתאם להנחיות משרד התחבורה והיא מאפשרת מעבר של שני כלי רכב במקביל.

           בהחלטה מיום 27.5.2015 בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא י' צבן) קיבל את בקשת הבזיון. בהחלטה נאמר כי פסק הדין משנת 2012 הורה על אכיפתו של הסכם הפשרה משנת 1992 שקיבל תוקף של פסק דין במסגרת המ' 131/92. נקבע כי התשריט שצורף להסכם הפשרה מחייב את העירייה לסלול את דרך הגישה בהתאם לרוחב הקבוע בו, וכי הצו שניתן בפסק הדין מ-2012 הורה למעשה לעירייה לבצע את דרך הגישה לאורכה ולרוחבה. כן נקבע בהחלטה כי רוחבה של הדרך לא היה שנוי במחלוקת בהליך, וכי כעת העירייה מנסה להתנער מהתחייבויותיה בהתאם לתשריט אך בשל עלויות כספיות גבוהות. כן נאמר בהחלטה כי בעוד שהעיירה קיבלה לידיה את השטח המופקע מיד לאחר חתימת הסכם הפשרה, המשיבים המתינו שנים רבות לתמורה בגין ההפקעה – קרי: השלמת עבודות הסלילה של דרך הגישה שהיוותה כאמור תנאי להקמת תחנת הדלק על המקרקעין. בנסיבות שבהן העירייה עומדת על סירובה לקיים את פסק הדין, נקבע כי יש להשית עליה קנס הדרגתי שיהא בו כדי לתמרץ את השלמת העבודות בזמן קצר ככל הניתן בהתחשב בפעולות התכנוניות והביצועיות שנדרש ממנה לבצע. משכך, בית המשפט המחוזי חייב את העירייה ואת הוועדה בתשלום הקנסות ההדרגתיים המפורטים בפתח החלטה זו עד להשלמת רוחב הדרך, וכן חייב אותן בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪.