ע"פ 45029-07-14 איתם נ' מדינת ישראל

1.ביום 24/7/08, בסמוך לשעה 16:15, נהג המערער בדרך בין עירונית, שהמהירות המקסימלית המותרת בה היא 80 קמ"ש, במהירות של 157 קמ"ש. שוטר שהבחין בכך, הבהב למערער, וכאשר זה לא עצר, החל השוטר לנסוע אחריו, כשהוא מפעיל אורות כחולים וכורז לו במערכת הכריזה, עד שנעצר. המערער ירד מרכבו והטיח בשוטר דברים, כמו: "יא מטומטם, מה אתה חושב שאתה עוצר אותי לפני השבת, אני לא אחלל שבת בגללך, אני עוד אפנה לדודי כהן....". בתגובה לבקשת השוטר שיציג בפניו רישיונות, השיב המערער, כי "אני לא נותן לך כלום" ובהמשך עלה לרכבו ונסע מן המקום, כשהוא אומר לשוטר שאם הוא רוצה לראות את הרישיונות יבוא אחריו לישוב מגוריו.

2.בגין האירועים דלעיל הוגש כנגד המערער כתב אישום וביום 19/9/12, במסגרת הסדר טיעון (שכלל תיקון כתב האישום, בהתאם לעובדות שפורטו לעיל), הודה המערער בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן: נהיגה במהירות מופרזת, העלבת עובד ציבור והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

3.בגדר ההסדר הוסכם כי בטרם יורשע המערער, יתקבל תסקיר שירות המבחן, אשר יתייחס גם לשאלת ההימנעות מהרשעה, כשעמדת המאשימה תהא שיש להרשיעו ואילו ההגנה תטען לאי הרשעה.

4.בסופו של דבר, החליט בית המשפט קמא להרשיע את המערער בעבירות בהן הודה, והטיל עליו עונשים, שכללו שני חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 1,500 ₪, 5 חודשי פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה ו - 4 חודשי פסילה על תנאי.

5.כנגד פסק דינו של בית המשפט קמא הוגש הערעור, במסגרתו חוזר המערער ומבקש שלא להרשיעו, ולהסתפק בהטלת צו של"צ, כפי שהמליץ שירות המבחן.

דיון והכרעה

6.לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל, גם אם לא במלואו.

7.אין חולק כי הכלל מחייב הרשעתו של נאשם שביצע עבירה ורק בנסיבות חריגות ניתן להימנע מהרשעה משיקולי שיקום וכאשר האינטרס הציבורי מאפשר זאת. אמות המידה להפעלת שיקול הדעת ביחס למקרים בהם נכון יהא להימנע מהרשעה פורטו בפסק הדין המנחה שניתן בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל (21/8/97) (להלן: "הלכת כתב"). על פי הלכת כתב והפסיקה העקבית שהלכה בעקבותיה, הימנעות מהרשעה אפשרית בהתקיימם של שני תנאים מצטברים: על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם וסוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.