ע"פ 42483-07-16 ואח'

בפנינו ערעורים אשר הדיון בהם אוחד.

1. תחילה נדון בע"פ 42483-07-16. ערעור זה מופנה נגד הכרעת דין (31.3.16) וגזר דין (14.6.16) של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מינטקביץ') בת.פ. 13411-12-12.

2. בהכרעת הדין, הורשע המערער בעשרים ותשע עבירות של הוצאת חשבונית מס או מסמך הנחזה לחשבונית מס מבלי שעשה או התחייב לעשות עסקה שלגביה הוציא את החשבונית או המסמך האמור, והכל על פי חוק מס ערך מוסף, התשל"ה - 1975. כן הורשע, כי השתמש במקרים אלה בעורמה ובתחבולה. עוד הורשע בארבע מקרים של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש].

3. אשר להכרעת הדין. לא מצאנו עילה להתערב בהכרעת הדין של בית משפט קמא, ואף לא ביקשנו את תשובת המדינה ביחס לחלק זה של הערעור. הכרעת הדין מעוגנת במספר נדבכים השלובים זה בזה. בית המשפט נשען על עדותו של מר מוחמד תמימי (הנאשם 2 בבית משפט קמא), אשר בחלק הארי של התקופה הרלוונטית, נחזה להיות בעלי החברה אשר ביצעה את העבודות נשוא כתב האישום. אף כי בית המשפט היה ער לקשיים בעדות זו, קבע כי ניתן לסמוך על ליבת העדות, אשר עולה בקנה אחד עם מסמכים שהוצגו לו. בית המשפט עמד, בהקשר זה, על התרשמותו הבלתי אמצעית ממר תמימי, לפיה קיים פער ממשי בין יכולותיו, ובין הנדרש מאדם המתיימר להיות בעלים של חברה קבלנית מן הסוג הנדון.

4. במקביל, בית המשפט דחה את עדותו של המערער, אשר טען כי היה אך עובד שכיר בחברה. המערער הציג תלושי שכר ספורים, אשר לא התייחסו לחלק הארי של התקופה הנדונה. בית המשפט גם עמד על עדותו ועל עדות מר סלנסקי, מהן עולה כי בהתנהלות מול הלקוח ועובדי החברה, המערער, ולא מר תמימי, היה זה שקבע את עלות העבודה, קיבל את הכספים, נתן חשבוניות, וחילק שכר. בית המשפט עמד על פער יכולות ברור ממנו התרשם בין מר תמימי, ובין המערער. בית המשפט עמד על אי התאמות בין עדותו של המערער, ובין הודעתו בחקירה הפלילית, בנקודה מהותית. בתוך כך, עמד בית המשפט על קשיים דומים בעדותו של מר אבו נג'מה, מעורב נוסף בפרשה.

5. גם לאחר ששמענו את טיעוניו של מר עותמאן, בא כוחו המלומד של המערער, אשר טען בשמו כל שניתן לטעון, לא מצאנו עילה להתערב בקביעות אלה. קביעות בית משפט קמא מעוגנות היטב הן בחומר הראיות, הן בהתרשמותו הבלתי אמצעית מן העדים שעמדו בפניו. לא הונחה תשתית ראייתית של ממש, העשויה ללמד, ולו כדי ספק סביר, כי מר תמימי אכן ניהל את החברה. לא ניתנו נימוקים, העשויים להצדיק סטייה מן ההלכה המושרשת, לפיה אין זה מדרכה של ערכאת ערעור לסטות מקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת, המבוססות בין היתר על יתרונה בהתרשמות מן העדים.

בנסיבות אלה, אנו דוחים את הערעור על הכרעת הדין.

6. אשר לגזר הדין. כשלעצמו, העונש שהושת על המערער, 18 חודשי מאסר בפועל, לצד מאסר על תנאי וקנס, אינו מצדיק התערבות. הוא עומד ביחס סביר לחומרת העבירות בהן מדובר, להיקף המס שהועלם, ולמשך התקופה בה מדובר. הוא עולה בקנה אחד גם עם מדיניות הענישה המחמירה שנקבעה בפסקי דין רבים של בית המשפט העליון, לפיה ככלל העונש בגין עבירות אלה הוא הטלת מאסר משמעותי לריצוי בפועל בין כותלי הכלא. מדיניות זו מתחייבת על מנת להציב בצידן של עבירות אלה מחיר הולם, אשר ישקף את קלות ביצוען, את טובת ההנאה הניכרת העומדת בצידן, ואת סיכויי התפיסה הנמוכים של מבצעיהן. בצדק ניתן בהקשר זה משקל גם לכך, שהמחדל לא הוסר. העונש אינו חריג לחומרה, גם בהינתן התמשכות ההליכים בעניינו של המערער (כשלוש שנים אשר חלפו מתום החקירה הפלילית ועד להגשת כתב האישום, וכארבע שנים של ניהול הליך). חלק מהתמשכות ההליכים במהלך המשפט יש לזקוף לחובת הנאשם, כפי שפירט בית המשפט בהכרעת הדין.

7. לעניין זה נעיר, כי לא נעלם מעינינו שבית משפט קמא סטה לחומרה, בכל הנוגע לתקרת מתחם הענישה שקבע בעניינו של המערער, ביחס למתחם לו עתרה המאשימה. מדובר, אכן, במהלך חריג. עם זאת, במסגרת הדיון בערעור, במרכז עומד העונש שהוטל, והיותו מידתי ביחס למכלול נסיבות העניין. לכן, גם אם היינו מקבלים כי במתחם שנקבע סטה בית המשפט מן הסביר (ואיננו קובעים כך), לא היה בכך, כשלעצמו, כדי להצדיק התערבות בעונש.

8. בכך לא מסתיים הדיון. במקרה זה מדובר בכתב אישום שהופנה נגד מספר נאשמים. ביחס למערער, נתבקש העונש הנמוך ביותר על ידי המאשימה. המאשימה גם נקבה לגביו במתחם קל מזה בו נקבה ביחס למעורבים אחרים. אנו מביאים בחשבון, כי המערער שבפנינו יוצא דופן, במובן זה שניהל הוכחות ולא עומד לזכותו שיקול לקולא אשר עניינו נטילת אחריות וחיסכון מזמנו של בית המשפט, כפי שעשו המעורבים האחרים. גם במצב זה, קשה להשתכנע כי הייתה הצדקה עניינית להחמיר עם המערער ביחס לנאשמים האחרים, ולהטיל עליו עונש מאסר ארוך יותר (על הנאשמים האחרים הוטלו עונשי מאסר לריצוי בפועל לפרקי זמן של 14 ו – 15 חודשים). הדברים אמורים ביתר שאת נוכח העובדה, שסכומי המס שהועלמו על ידי הנאשמים האחרים היו גבוהים יותר, במידה משמעותית, ממה שיוחס למערער.

9. בנסיבות אלה, נוכח עיקרון אחידות הענישה בלבד, הגענו למסקנה כי יש להפחית בעונשו של המערער, ולהעמידו על 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בהקשר זה, לא ייחסנו משקל של ממש לטענת המערער כי בית משפט קמא דחה את בקשתו להכין תסקיר שירות מבחן. אכן, משנעתר בית המשפט לבקשתם של נאשמים אחרים (ומה גם כאלה שלהם עבר פלילי, בניגוד למערער) להכין תסקיר, מוטב היה כי יורה על הכנת תסקיר גם בעניינו. ברם, אי הכנת תסקיר לא מנעה מן הנאשם להציג את מכלול נסיבותיו האישיות, ככל שחפץ בכך. לא הוצגו בהקשר זה, הן בבית משפט קמא, הן בפנינו, נסיבות בעלות משקל, אשר היו עשויות להטות את הכף לעניין העונש. בנסיבות אלה, הפגם הנטען בהקשר זה לא פגע במערער באופן העשוי להצדיק התערבות בגזר הדין.