השופטת ב' טאובר:
הערעור בתמצית
1.בפנינו ערעור המדינה (להלן: "המערערת"), על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כבוד סגנית הנשיא השופטת אורית קנטור), שניתן ביום 07/10/14 במסגרת ת"פ 44546-08-13. בית משפט קמא זיכה את המשיב מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום לאחר תום שמיעת פרשת התביעה, וקיבל את טענת המשיב, כי "אין עליו להשיב לאשמה". מבוקש לקבל את הערעור ולהורות על השבת עניינו של המשיב להמשך דיון בבית משפט קמא וכן להורות כי עניינו של המשיב ידון בפני מותב שונה של בית משפט קמא.
כתב האישום
2.כנגד המשיב הוגש כתב אישום, במסגרתו יוחסו למשיב עבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים ולכלוך רשות הרבים- עבירה לפי סעיפים 2, 4, 13(ב)(1) ו-13(ג)(א1)(א) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984, (להלן: "חוק שמירת הניקיון"), ועבירה של פינוי פסולת לאתר שאינו מורשה- עבירה לפי סעיפים 7(ד) ו-13(ב)(4א) לחוק שמירת הניקיון יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
3.מעובדות כתב האישום עולה, כי המשיב הינו בעל הרשאה לעשות שימוש במשאית מסוג "וולבו" הנושאת מספר רישוי 55-800-15, (להלן: "המשאית") והוא אשר היה אחראי למשאית נכון למועדים הנקובים בכתב האישום. יש לציין, כי בפועל המשאית הייתה מצויה בבעלותה של הגב' י' צ', אחותו של המשיב.
על פי הנטען בכתב האישום, ביום 15/02/13 או בסמוך לכך, נצפתה המשאית, נהוגה על ידי פלוני כשמושלכת ממנה פסולת ופסולת בניין, בשטח פתוח ליד דרך עפר הסמוכה לכניסה של מושב תלמי אליעזר, בקרבת נ.צ. 197098/705525, במקרקעין הידועים כגוש 10117 חלקה 79 אשר נחשב לשטח ברשות הרבים ושאיננו אתר מורשה. כן נטען בכתב האישום, כי מעצם היותו של המשיב אחראי על המשאית, הרי שהמשיב הוא אשר השליך את הפסולת ופסולת הבניין והוא זה שביצע את העבירות האמורות.
פסק דינו של בית משפט קמא
4.לאחר תום פרשת התביעה, הגיש המשיב בקשה לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, (להלן: "החסד"פ"), ובמסגרתה ביקש המשיב לזכותו מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום בהיעדר הוכחה לכאורה כי הוא זה אשר ביצע את העבירות הנטענות.
5.בהכרעת דינו מיום 07/10/14 זיכה בית משפט קמא את המשיב מהעבירות שיוחסו לו וקבע כי אין על המשיב להשיב לאשמה. בית משפט קמא ציין בהכרעת דינו, כי לאחר שמיעת העדים במסגרת פרשת התביעה ולאחר עיון בראיות שהוגשו ובטענות הצדדים הגיע למסקנה, כי מסכת העובדות שהובאה במסגרת פרשת התביעה אינה מוכיחה ולו לכאורה את היסודות העובדתיים של העבירות בהן הואשם המשיב, ועל כן קבע כי יש לזכות את המשיב מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום כבר בשלב זה.
לגישת בית משפט קמא, מגרסאותיהם של עדי התביעה עולה, כי למשיב לא היה כל אינטרס להשליך פסולת במקום נשוא כתב האישום. על פי האמור בהכרעת הדין עולה, כי עד התביעה מר חיים בורנשטיין, שהינו הבעלים של חלק מהשטח בתחום מושב תלמי אלעזר העיד, כי ניתן היתר על ידי המערערת עצמה לשפוך פסולת בניין על דפנות מאגר מים הנמצא במקום, לצורך דיפון. נקבע, כי אמנם מדובר במקום שונה, ואולם, מקום זה היה קרוב אל המקום בו הושלכה הפסולת הנטענת בכתב האישום. כן צוין בהכרעת הדין, כי העד הבהיר כי היחיד שיש לו אישור להשליך פסולת במאגר המים הינו המשיב, כאשר הדבר נעשה בתיאום עם העד או עם דייג המשגיח במקום. בנוסף ציין בית משפט קמא כי מר ברנשטיין אף העיד, כי ידוע שבשטח נשוא כתב האישום משליכים פסולת מזה שנים, גם מסוגים שאינם נמנים על הפסולת המותרת להשלכה במאגר המים.
בנוסף, ציין בית משפט קמא, כי מדבריו של עד התביעה מר ניסים צרור, שהינו מפקח במשטרה הירוקה עולה, כי לאור קיומו של היתר למשיב לשפוך פסולת במאגר המים, הרי שלא היה למשיב כל אינטרס להשליך פסולת כמתואר בכתב האישום.
כך גם נקבע, כי מעדותו של עד התביעה מר גלב (המתלונן), שהינו אזרח עובר אורח והינו לכאורה עד הראיה היחיד לאירוע הנטען בכתב האישום, לא ניתן ללמוד על זהותו של הנהג, על כך שהושלך דבר מה או כי הושלכה פסולת, ולא ניתן לקבוע על פי עדותו של מר גלב, כי המשאית שראה לכאורה באתר השפיכה היא המשאית שהייתה באחריות המשיב.
אשר ליסוד העובדתי של סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון ציין בית משפט קמא, כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח אף לכאורה כי הושלכה פסולת בכלל או פסולת בניין בפרט כמתואר בכתב האישום. נקבע, כי מר גלב העיד כי ישב ברכבו כאשר שמע רעש, יצא לבדוק לפשרו והבחין במרחק של כ- 30- ממנו במשאית שמכולתה מורמת, אותה אף צילם ולא יכול היה לראות מה פרקה המשאית. לדבריו, ראה לאחר מכן כי פרקה אספלט.
כן ציין בית משפט קמא, כי במהלך שמיעת הראיות התברר, כי האספלט שלכאורה נשפך מהמשאית צולם על ידי עד התביעה מר ניסים צרור רק ביום 01/03/14 כחודש לאחר האירוע נשוא כתב האישום ואילו האספלט אותו מר גלב ראה, לטענתו לא צולם על ידו על אף שצילם את המשאית בה הבחין. ושעה שלא הייתה לעד תשובה מדוע לא צילם את ערימת האספלט. זאת ועוד צוין, כי מר גלב אישר בפני בית קמא, כי למעשה הוא לא ראה מה החומר שנשפך, אם נשפך, מהמשאית או את רגע ההשלכה עצמו. מר גלב אף אישר כי במקום בו הבחין במשאית שצילם יש מזבלה שאין קשר בינה לבין התמונות שצילם והוא ראה את המזבלה במקום גם לפני שהמשאית נשוא התמונות הייתה במקום.
לנוכח האמור הסיק בית משפט קמא, כי המערערת לא הוכיחה מה הושלך אם בכלל מהמשאית או כי מדובר בפסולת בכלל או בפסולת בניין בפרט.
אשר ליסוד העובדתי שבסעיף 4(א) לחוק שמירת הניקיון לעניין סעיף 2 שעניינו ב"בעל רכב" או "אחראי לרכב", קבע בית משפט קמא, כי מעבר לעובדה כי לא הוכח אף לכאורה כי המשאית הלבנה בה הבחין מר גלב כשהקבינה שלה מורמת, השליכה פסולת בכלל או פסולת בניין בפרט, כך גם לא הוכח אף לכאורה כי המשיב הוא הבעלים של המשאית, או מי שנהג בה בפועל או האחראי לה, כאשר אלה הם חלק מהיסודות העובדתיים של העבירות המיוחסות למשיב. בהקשר זה נקבע על ידי בית משפט קמא, כי מר גלב העיד בנוסף, כי אינו זוכר מה היה מספרה של אותה משאית שראה בשלב הראשוני של האירוע, אותו צילם, היות ולא ראה מהמיקום בו עמד את מספרה. מדברי העד עלה, כי רק לאחר שיצא מהמקום, משטח אחר מזה בו ראה את המשאית בשלב הראשוני, ראה משאיות בכביש ושיער שזו המשאית נשוא כתב האישום כאשר בהמשך העיד כי הוא לא נסע אל הכביש הראשי אחרי המשאית. העד גם אישר לגישת בית משפא קמא, כי לא היה לו קשר עין רציף עם המשאית בה הבחין, כי אין גישה בין המקומות ובמקום יש תנועת רכבים ואפשרי שהייתה שם יותר ממשאית אחת.
לגבי זהות נהג המשאית, קבע בית משפט קמא, כי אין חולק כי לא המשיב הוא שנהג במשאית, שכן במועד האירוע ריצה המשיב עונש מאסר בעבודות שירות. כך גם העיד מר גלב, כי הוא אינו מכיר את הנהג שנהג במשאית ואינו יודע מי נהג בה. בהמשך החקירה הנגדית אף אישר מר גלב, כי הנהג הוא לא המשיב שישב באולם, וכי הנהג נראה נמוך יחסית וקצת מלא. בית משפט קמא ציין בהקשר זה, כי תאור הנהג כפי שתיאר אותו מר גלב סותר את תיאורו של עד התביעה מר סלים אבו שנדי, אשר תיאר את נהג המשאית כאדם גבוה, שחרחר, שיער שחור עם לבן, מבוגר, בן 45-50 שנים. כך שגם ביחס לתיאור הנהג אין גרסה עובדתית אחת בראיות התביעה.