ע"פ 3996/15 מדינת ישראל נ' פלוני

השופטת ד' ברק-ארז:

1. האם יש מקום להיעתר לערעור המדינה על החלטת ביניים בהליך פלילי שעניינה תיקון כתב האישום שהוגש נגד המשיב והעברת הדיון בו לבית משפט השלום? שאלה זו התעוררה בפנינו בשני מישורים – תחילה במישור הדיוני, היינו האם ניתן היה להגיש ערעור על ההחלטה לבית משפט זה, ובהמשך לכך במישור המהותי, היינו האם כך ראוי היה לעשות בנסיבות העניין.

עיקרי התשתית העובדתית וההליכים עד כה

2. אפתח בהצגה של השתלשלות הדברים במקרה זה, בקיצור המתחייב לצורך ההליך דנן.

3. נגד המשיב הוגש כתב אישום מתוקן שייחס לו שלושה אישומים, שבכל אחד מהם הוא הואשם בביצוע מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) בזיקה לסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) וכן במעשה תקיפה כדי לבצע פשע לפי סעיף 381(א)(1) לחוק. כל האישומים נסבו על מעשים בעלי אופי מיני שביצע המשיב בשכנו הקטין, ילד כבן 13. כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 64670-01-14, השופט מ' יועד הכהן).

4. עניינו של ההליך הנוכחי בטענה של הגנה מן הצדק שהועלתה בשמו של המשיב, וגררה מספר גלגולים והתדיינויות עד הלום. בעיקרו של דבר, עמדתו של המשיב היא שבשים לב להחלטות התביעה בתיקים אחרים היה מקום לייחס לו את החלופה המקלה יותר, באופן יחסי, של עבירת "מעשה מגונה", היינו העבירה המנויה בסעיף 348(א) לחוק העונשין (ולא את זו המנויה בסעיף 348(ב) לחוק).

5. המשיב העלה את הטענה המקדמית האמורה לראשונה ביום 18.12.2014. טענה זו הועלתה תחילה תוך התייחסות לכתב אישום בודד בתיק אחר, שבו יוחסה לנאשם עבירה לפי סעיף 348(א). המשיב טען כי לנוכח הדמיון בין הנסיבות הרלוונטיות בשני התיקים, היה מקום להעמיד גם אותו לדין לפי סעיף אישום זה. כאשר נטען על-ידי המדינה כי אין די בכך, הפנתה ההגנה לתשעה מקרים נוספים המהווים לעמדתה דוגמאות למדיניותה של התביעה ביחס למקרים בעלי מאפיינים דומים.

6. ביום 16.4.2015 נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו הראשונה בעניין, ודחה את טענת ההגנה מן הצדק שהעלה המשיב. בית המשפט המחוזי ביסס את החלטתו בעיקר על הבדל עובדתי אחד בין עניינו של המשיב ליתר המקרים שאליהם הפנתה ההגנה (גיל הקורבן), אשר הצדיק לעמדתו הבחנה בין המקרים.

7. ביום 19.4.2015 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטה האמורה, בה הצביע על טעות עובדתית שנפלה בה ביחס לנדבך המרכזי שעליו בוססה ההחלטה (גילו של הקורבן). מנגד, טענה המדינה כי חרף הטעות הנטענת התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי היא התוצאה הנכונה מאחר שעובדות המקרים שאליהם הפנה המשיב שונות באופן מהותי מעובדותיו של מקרה זה.