ע"פ 39659-06-16 יורו-ישראל (י.ש) בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל

1.לפניי ערעור על פסק דינו של בית-משפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט פ' שטארק) בתיק 4734/12 (הכרעת דין מיום 16.11.15 וגזר דין מיום 31.5.16).

2.בגדרי הכרעת הדין הורשעו הנאשמים בעבירה של השלכת פסולת בניין ברשות הרבים, לפי סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984 (להלן – "החוק").

3.בגדרי גזר הדין הוטל על מערערת 1 קנס בסך 7,000 ₪; על המערער 2 – קנס בסך 7,000 ₪, ועל המערער 3 – קנס בסך 6,000 ₪.

4.בפי ב"כ המערערים, עו"ד וינברג, שלל טענות, הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין. כלפי הכרעת הדין נטען על ידו, כי התקיים למערערים סיכון כפול, משום שרישום הדו"ח אחה"צ מהווה למעשה הרשעה באותו מעשה, שכן המערערים קיבלו דו"ח באותו עניין בשעות הבוקר ולא ניתן היה לפיכך להרשיעם פעם נוספת. בנוסף טוענים המערערים, כי התקיימה הסכמה, או מעין הסכמה, אודות פינוי הפסולת עד סוף היום ללא הגדרת שעה, ולכן לא ניתן היה להרשיע את המערערים אשר פעלו לפי אותה הסכמה. לדבריו, קיימות סתירות עובדתיות בין קביעותיו של בית-משפט קמא באותו עניין בגוף הכרעת הדין. עוד נטען, כי לא התווספה כל פסולת באתר מאז שעות הבוקר, ולכן לכל היותר מדובר בעבירה נמשכת ביחס לאותה פסולת, זאת שעה שבית המשפט קבע כבר בהחלטה מיום 20.4.15, כי אין המדובר בטענה לעבירה נמשכת. עוד נטען, כי פינוי הפסולת בוצע באתר בניה מגודר, שאינו מזמין את הציבור להיכנס אליו, ולכן פעולת פינוי פסולת בתוך האתר – אינה יכולה להוות עבירה. בנוסף נטען, כי המערער 2 כלל לא זומן לחקירה ולא נבדקה אחריותו הישירה או העקיפה כנושא משרה בתאגיד, ובנוגע לאחריות העקיפה נטען כי המערער 2 הינו מנהל עבודה של המערער 3, העובד אצל המערערת 1 כבר 8 שנים, ולכן היה על בית המשפט לזכותו מכוח ההגנה המוקנית לו לפי סעיף 11ב לחוק. בנוסף נטען, כי בית המשפט התעלם מהראיות לפיהן המערער 3 הנחה את הנאשם 5 לנקות את הפסולת.

5.באשר לגזר הדין, טוענים המערערים, כי גזירת הקנס לאחר שהמערערים כבר נשאו בתשלום קנס בגין אותה פסולת בבוקרו של אותו יום, מלמדת על התעמרות של הרשות, ולכן אין זה מוצדק להטיל קנס על המערערים כלל; ולחלופין – יש להטיל עליהם קנס שגובהו שקל אחד בלבד. בנוסף נטען להסכמה שניתנה לפינוי הפסולת עד סוף היום ולעובדה שהמערערים פעלו בהתאם לאותה הסכמה. עוד נטען, כי עצם העובדה שלמערערים מיוחסת למעשה פעולה של פינוי פסולת על פי הוראת נציגי הרשות, מצדיקה הפחתה משמעותית עד כדי אפס בקנס שהוטל עליהם. עוד נטען, כי מדובר בעבודות שבוצעו באתר בנייה מגודר שאינו נגיש לציבור, וגם עובדה זו מצדיקה הקלה בעונש. והוסף, שפינוי הפסולת לא היה בו כדי לפגוע באיכות הסביבה, היא לא נערמה באתר ירוק או באתר ציבורי פתוח ולא נועדה לשם הפקת רווח כלכלי.

6.באות כוח המשיבה מבקשות לדחות את הערעור. לדבריהן, מהדו"ח נ/1 שהוא דו"ח הקנס שהונח בפני בית המשפט, עולה, כי הייתה התחייבות וולונטרית של המערערים לפנות את הפסולת ולא התחייבות מצד הרשות להסכים לכך. בנוסף נטען, כי בהכרעת הדין מצויה קביעה ברורה שלא הייתה הסכמה שהוכחה ובית המשפט מצא שלא היו ראיות כדי לבססה. בנוסף, בית המשפט התבסס על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי המאפשר על בסיס הראיות שהובאו בפניו להרשיע גם על סעיפים שלא נטענו בכתב האישום, וקבע בסעיף 7 להכרעת הדין כי עצם השארת הפסולת במקום לזמן ממושך מהווה מעשה נפרד המקים עבירה נפרדת על החוק. עוד נטען, כי הזזת פסולת בתוך האתר אינה פינוי פסולת והמערערים לא פעלו לצורך פינוי הפסולת מן האתר.

7.לעניין העונש נטען על-ידי המשיבה, כי המערערים מעידים על עצמם כמי שמתעסקים בתחום הבנייה ואין מי שראוי יותר לבצע הרתעה לגביהם. בנוסף נטען, כי בנוגע לאחריות המנהלים של המערער 2, הובהר מפי המערער 3 שלא ניתנו לו כל הנחיות לעניין פינוי הפסולת.

דיון והכרעה