ע"פ 3915/15 אסתר ים נ' מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן:

           לפנינו ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ב' גרינברגר) שבו הוכרזה המערערת כבת הסגרה לגרמניה לפי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: החוק).

רקע עובדתי והליכי ההסגרה בעניינה של המערערת

1. ביום 5.5.2006 הגישה ממשלת גרמניה, באמצעות שגרירותה בישראל, בקשה להסגיר לידיה את המערערת לשם העמדתה לדין בגין 5 עבירות של התחמקות מתשלום מס באמצעות הברחה; ו-6 עבירות של מרמה בנסיבות מחמירות (להלן: בקשת ההסגרה) בהתאם להוראות האמנה האירופית בדבר הסגרה, כ"א 17, 87 (נפתחה לחתימה ב-1957) (להלן: אמנת ההסגרה). בהמשך לכך עתר היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להכריז על המערערת כבת הסגרה (להלן: העתירה). יצוין כי העבירות של התחמקות מתשלום מס באמצעות הברחה התיישנו לפי דיני מדינת ישראל במועד הגשת העתירה ולכן, בהתאם לסעיף 2ב(6) לחוק, לא התבקשה בעתירה הסגרת המערערת בגין עבירות אלו. אשר לעבירות המרמה בנסיבות מחמירות, בבקשת ההסגרה נטען כי במהלך השנים 2003-2002 גנבו המערערת ושותפים נוספים למעשים (להלן: השותפים) סחורות מחברות משלוחים באיחוד האירופי לשם מכירתן במזרח אירופה. נטען כי המערערת ושותפיה פנו לחברות משלוחים שונות תוך שהם מתחזים לעובדים של חברות משלוחים פיקטיביות, והציעו להן את שירותיהם כקבלני משנה של משלוחים. בהמשך לכך, ב-5 מועדים שונים, קיבלו המערערת ושותפיה סחורות מאותן חברות, העמיסו אותן על גבי משאיות ששכרו לצורך ביצוע העבירות, והעבירו אותן למכירה במזרח אירופה. הסחורות האמורות כללו עשרות טונות של מצרכי מזון; מזון לחתולים; ואבקת כביסה. שוויין הכולל של הסחורות הגנובות הוערך בבקשת ההסגרה ב-120,436 אירו. עוד נטען כי העבירות בוצעו תוך שימוש במסמכים מזויפים, תעודת ביטוח מזויפת ולוחות רישוי מזויפים למשאיות; וכי נועדו לממן פעילות של הברחת סיגריות מגרמניה לבריטניה ולספרד – ­­היא הפעילות נושא העבירות שהתיישנו.

1. להשלמת התמונה יצוין כי המערערת נחקרה לראשונה בגרמניה בקשר לעבירות המנויות לעיל ביום 26.8.2003; ביום 12.1.2004 נעצרה ונחקרה בשנית; וביום 26.1.2004 שוחררה ממעצרה לאחר שהפקידה ערבות בסך של 10,000 אירו והתחייבה שלא לעזוב את מקום מגוריה בברלין. חרף התחייבותה זאת, ביום 7.6.2004, יצאה המערערת מגרמניה לישראל וסמוך לאחר הגעתה ארצה שינתה את שמה במשרד הפנים. במאמר מוסגר יוער כי המערערת היא אזרחית ישראל החל משנת 1971, אך מוסכם על הצדדים כי במועד ביצוע העבירות המיוחסות לה לא הייתה המערערת תושבת ישראל, ומשכך היא לא באה בגדרי הסייג להסגרת אזרח ישראל שהוא תושב הקבוע בסעיף 1א לחוק.

2. ביום 24.9.2004 הוגש נגד המערערת ושותפיה כתב אישום לבית המשפט לעניינים פליליים בתחום הכלכלי בפוטסדאם שבגרמניה המייחס להם את העבירות שפורטו בבקשת ההסגרה (להלן: בית המשפט הגרמני). השותפים התייצבו למשפטם והורשעו, ונגזרו עליהם עונשי מאסר בטווח שבין שנה ו-8 חודשים לבין 3.5 שנים. המערערת, ששהתה בישראל בעת המשפט, לא התייצבה למשפטה. ביום 2.3.2006 הוציא בית המשפט הגרמני צו מעצר מחודש נגד המערערת. בהמשך, ביום 5.5.2006 פנה לראשונה משרד המשפטים הפדראלי הגרמני (להלן: משרד המשפטים הגרמני) – באמצעות שגרירות גרמניה בישראל – למדינת ישראל בבקשה להסגיר לידיו את המערערת. רק ביום 11.9.2007, כשנה ו-4 חודשים לאחר מכן, השיבה פרקליטות המדינה (בישראל) לבקשת ההסגרה וביקשה ממשרד המשפטים הגרמני לצרף מסמכים נוספים שנדרשו לצורך בחינת הבקשה. משרד המשפטים הגרמני השיב לבקשה זו וצרף מסמכים נוספים רק ביום 1.4.2011 בחלוף 3.5 שנים נוספות. משמצאה פרקליטות המדינה כי גם בחומר הנוסף שהועבר אין די כדי לעמוד בדרישות הראייתיות שמציב הדין הישראלי, פנתה ביום 27.12.2012 פעם נוספת למשרד המשפטים הגרמני וביקשה כי יצורף חומר נוסף. לבסוף, ולאחר שהתקבל בידי פרקליטות המדינה כלל החומר הדרוש, הוגשה ביום 10.11.2013 העתירה. סיכומו של דבר, חלפו 9 שנים מאז שהוגש כתב האישום נגד המערערת בבית המשפט הגרמני ועד להגשת העתירה להסגרתה של המערערת לגרמניה לבית המשפט המחוזי.

3. להשלמת התמונה יצוין כי בד בבד עם הגשת העתירה להכריז על המערערת כבת הסגרה, הוגשה בקשה למעצר המערערת עד לתום הליכי ההסגרה נגדה. ביום 27.11.2013 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט הבכיר א' כהן) את הבקשה והורה על מעצרה של המערערת עד לתום הליכי ההסגרה בעניינה לאחר שדחה את האפשרות לשחררה לחלופת מעצר. ערר שהגישה המערערת על ההחלטה התקבל ביום 11.12.2013 על ידי בית משפט זה (כב' השופט י' עמית), תוך שנקבע כי עניינה של המערערת יוחזר לבית המשפט המחוזי לשם בחינת חלופות המעצר שהציעה המערערת לגופן. לאחר דיון נוסף שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי (כב' השופט הבכיר א' כהן) שוחררה המערערת ביום 22.12.2013 למעצר בית מלא בתנאים המפורטים בהחלטה, לרבות פיקוח אלקטרוני. נושא הפיקוח האלקטרוני ישוב ויעלה בהמשך דיוננו.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

4. ביום 5.5.2015 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ב' גרינברגר) את העתירה והכריז על המערערת כבת הסגרה. בית המשפט קבע כי מתקיימים במקרה זה התנאים הקבועים בסעיף 9(א) לחוק, לרבות קיומן של ראיות מספיקות להעמדתה לדין בישראל על העבירות המיוחסות לה בבקשת ההסגרה. בית המשפט דחה את טענת המערערת כי נפל שיהוי בהליכי ההסגרה במידה שמצדיקה את דחיית עתירת ההסגרה עקב פגיעה בתקנת הציבור. נקבע כי אמנם חלפו 9 שנים בין הגשת כתב האישום בגרמניה לבין הגשת העתירה לבית המשפט בישראל, וכי היה מן הראוי שהרשויות בגרמניה ובישראל היו פועלות בקצב מהיר יותר. בצד זאת, בית המשפט קיבל את עמדת המדינה שלפיה העיכוב בגרמניה חל בעיקר בשל המבנה הפדראלי של מערכת המשפט והיעדר פרוצדורה סדורה של העברת חומרים משפטיים בין היחידות הרלוונטיות השונות במסגרת בקשות הסגרה לישראל. בית המשפט ציין כי בכל הנוגע לעיכוב שחל בצד הישראלי, אין המדובר בשיהוי ניכר, וכי הוא רואה לקבל את טענת המדינה כי משך הזמן הארוך נבע בחלקו מטעות. עוד נקבע כי העבירות המיוחסות למערערת הן חמורות; וכי האינטרס הציבורי בהעמדתה של המערערת לדין בגרמניה לא הצטמצם נוכח חלוף הזמן.