ע"פ 3754/14 חיים גורמזנו נ' מ"י

השופטת א' חיות:

           ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט צ' גורפינקל) בת"פ 29178-08-13 מיום 30.4.2014, בו נגזרו על המערער 18 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים, וכן נפסל רישיונו לתקופה של 7 שנים, לאחר שהורשע על-פי הודאתו בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה או הפקודה).

הרקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט קמא

1.        על-פי עובדות כתב האישום בהן הודה, בערב יום 6.8.2013 נהג המערער, יליד 1947, בכביש עירוני בשדרות ירושלים בתל-אביב יפו. אותה עת חצה הולך רגל את הכביש, נכנס לנתיב נסיעתו של המערער ונפגע מרכבו בעוצמה רבה. כתוצאה מהפגיעה הושלך הולך הרגל אל השמשה הקדמית של הרכב, ניפץ אותה ואחר כך הוטח אל מכסה המנוע ונפל אל מתחת לגלגלי הרכב. מיד לאחר התאונה עצר המערער את רכבו, הבחין בהולך הרגל השרוע פצוע על הכביש ולמרות זאת, נסע לאחור, עקף את הולך הרגל ונמלט בנסיעה מהמקום בלא להזעיק עזרה. הולך הרגל הובהל למחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים עקב פגיעת ראש קשה, כשהוא מורדם ומונשם, וכיום הוא משולב במסגרת טיפול סיעודי.

2.        המערער הורשע, כאמור, בעקבות הודאתו בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א(ג) לפקודה ונשלח לקבלת תסקיר של שירות המבחן, טרם מתן גזר הדין בעניינו. בתסקיר שהוגש לבית המשפט קמא, סקר שירות המבחן את נסיבות חייו של המערער, את אורח חייו המתבודד ואת העובדה כי ההליך המשפטי מעורר בו חרדה ממשית. שירות המבחן הביע את התרשמותו כי המערער אינו מאופיין בקווי אישיות עבריינים או בהעדר אמפתיה כלפי הזולת, כי הפקרתו של הולך הרגל והתנהגותו של המערער לאחר הפגיעה קשורות להעדר חוסן נפשי ולהעדר יכולת להתמודד עם המצב שנקלע אליו, וכי החרטה והכאב שהביע המערער בעקבות התאונה כנים. כמו כן צוין בתסקיר כי לא נשקף מן המערער סיכון להתנהגות פוגענית חוזרת, בתחום התעבורתי או בכלל, וזאת בין היתר על רקע גילו המבוגר ומאפייני אישיותו וכי פסילת רישיון ככל שתוטל עליו היא בעלת משמעות מרתיעה עבורו. שירות המבחן הוסיף והביע את סברתו כי המערער יתקשה להתמודד עם תנאי הכלא והמפגש עם אוכלוסייה עבריינית, והמליץ להטיל עליו מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. לבית המשפט קמא הוגשה בנוסף לתסקיר גם חוות דעת פסיכיאטרית של ד"ר גיא אור (להלן: ד"ר אור) מטעם ההגנה, אשר מצא כי עוד בגיל צעיר סבל המערער מקשיים רגשיים וכי במרוצת השנים הוא פיתח פוביות מבדיקות דם, מטיסות, ממקומות סגורים, מגבהים ומכלבים. בשנת 1976, כך עלה מחוות הדעת הפסיכיאטרית, הופנה המערער לטיפול נפשי ובשנת 1980 סבל מהתקפי חרדה וטופל במרפאה הפסיכיאטרית בבית החולים אברבנאל. עוד צוין בחוות הדעת האמורה כי מצבו של המערער החמיר בשנת 1990, אך הוא לא פנה לטיפול ותחת זאת החל להתבודד ולהתרחק מחברת בני אדם. ד"ר אור סבר כי במקרה של המערער, אשר סבל במשך שנים מתסמיני חרדה משמעותיים, הושפעה התגובה לתאונת הדרכים במידה רבה ממצבו הנפשי. עוד ציין ד"ר אור כי עונש מאסר בפועל יגביר את הסכנה להחמרת התחלואה הנפשית ממנה סובל המערער.

3.        בדחותו את המלצת שירות המבחן, ציין בית המשפט קמא בגזר-הדין כי חרף ההמלצה ועל אף חוות הדעת הפסיכיאטרית, אין מנוס מהטלת עונש מאסר ממשי על המערער. בית המשפט קמא עמד על עקרון ההלימה כעקרון המנחה בענישה ועל כך שהמחוקק תיקן את פקודת התעבורה וביקש להחמיר עם מבצעי עבירה של הפקרה אחרי פגיעה תוך שהוא קובע עונש מרבי של 14 שנות מאסר בגין עבירה זו אם נהרג בתאונה אדם או אם נגרמה לו חבלה חמורה, כפי שאירע במקרה דנן. לאחר שסקר את הפסיקה הרלוונטית קבע בית המשפט קמא כי מתחם העונש ההולם את המקרה הינו בין 18 חודשי מאסר בפועל ל-5 שנות מאסר בפועל ובגוזרו את העונש בתוך המתחם הדגיש בית המשפט את העובדה כי המערער לא הואשם בגרימת התאונה, אשר ככל הנראה אירעה עקב התנהגות פזיזה מצד הולך הרגל. מנגד ציין בית המשפט כי נסיבות ההפקרה מחייבות עונש מאסר ממשי וממושך והדגיש כי המערער ברח ממקום התאונה ולא דיווח עליה גם לאחר ששמע בכלי התקשורת על החיפושים המתנהלים אחריו. בית המשפט קמא הכיר אמנם בכך שהמערער חרדתי באופיו יותר מן האדם הממוצע וכן הכיר באפשרות שחרדה זו גרמה לו להימלט מהמקום שעה שראה אנשים רצים אל עבר הנפגע, אך קבע כי המערער לא היה במצב נפשי כזה שלא איפשר לו להתייחס לאירוע לאחר שהתרחש, וכי למצער היה על המערער להתעשת ולדווח על מעשהו לרשויות החוק. בהתחשב בכל האמור לעיל וכן בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, בעברו הפלילי הנקי (אף כי הורשע בעבר בעבירות תעבורה אשר בגינן הוטלו עליו קנסות), באופיו המיוחד ובחרדה שהוא נתון בה כאמור, גזר בית המשפט קמא על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל ושנת מאסר על-תנאי שלא יעבור במשך 3 שנים עבירה של הפקרה אחרי פגיעה, או גרימת תאונה שכתוצאה ממנה יגרם מותו של אדם או תיגרם חבלה של ממש לגופו. כמו כן פסל בית המשפט את המערער מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה בת 7 שנים. משלא נטען כי המערער אחראי לגרימת התאונה, החליט בית המשפט קמא עם זאת שלא לחלט את רכבו.

           להשלמת התמונה יצוין כי לבקשת המערער שהוגשה בבית משפט זה עוכב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעורו (ראו החלטת כבוד השופט צ' זילברטל מיום 1.6.2014).

טענות הצדדים והתסקיר המשלים