ע"פ 3619/14 ואח' פלוני נ' מדינת ישראל

השופט מ' מזוז:

1. ערעור המערער על הכרעת דין ועל גזר הדין וערעור המדינה על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגנית הנשיא י' יפה-כ"ץ וכב' השופטים א' ואגו וי' צלקובניק) בתפ"ח 28161-08-10.

2. המערער בע"פ 3619/14 (להלן: המערער) הוא סבה של הקטינה ש. מ (להלן: המתלוננת), שהייתה בתקופה הרלוונטית כבת 5 שנים. הוריה של המתלוננת התגרשו סמוך ללידתה, והיא התגוררה עם אמה ואחיה. גן הילדים שלה היה סמוך לביתו של המערער, והוא ואשתו, סבתה של המתלוננת, סייעו בטיפול במתלוננת, ששהתה רבות בביתם ולעיתים אף ישנה שם. ביום 15.8.2010 הוגש נגד המערער כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע שייחס לו, בין היתר, עבירות אינוס, מעשים מגונים והתעללות מינית בקטינה, אותן ביצע בנכדתו. לפי כתב האישום, במועד לא ידוע בסמוך לתחילת חודש פברואר 2010, בביתו של המערער, הוא הסיר את תחתוניה של נכדתו וליקק את איבר מינה במיטתו, חרף בקשותיה שיחדל ממעשיו, וחרף שצעקה והקיאה. בתקופה שלאחר מכן, במספר מועדים שונים, חזר המערער על מעשים אלה, ובשתי הזדמנויות עשה כן בשעה שהמתלוננת ישנה, והיא התעוררה בעקבות מעשיו והביעה את התנגדותה. מספר פעמים ביקש המערער מהמתלוננת ללקק את איבר מינו או לגעת בו והיא סירבה. במספר מועדים לא ידועים באותה תקופה חיכך המערער את איבר מינו באיבר מינה של נכדתו, ובמועדים אחרים חיכך את אצבעו באיבר מינה. במועד אחד החדיר המערער את לשונו לאיבר מינה של המתלוננת, עד שהיא חשה כאב, התהפכה, נחבלה בראשה ופרצה בבכי חרישי. בהמשך למעשים אלה נהג המערער לאיים על המתלוננת כי יכה אותה ויקלל אותה אם תספר לאחרים על מעשיו, וכי אם ייוודעו מעשיו, יחנקו אותו.

           ביום 3.12.2013, לאחר הליך הוכחות, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירת אינוס קטין בן משפחה, בריבוי עבירות של מעשים מגונים בקטין בן משפחה, בריבוי עבירות של התעללות מינית בקטין וכן באיומים ובשיבוש מהלכי משפט - עבירות לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345 (א)(1) ו-(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין); סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיפים 348(ב) ו-345(ב)(1) לחוק; סעיף 368ג לחוק; וסעיפים 192 ו-244 לחוק. גזר הדין ניתן ביום 27.4.2014 ובו השית בית המשפט על המערער מאסר בפועל של 7.5 שנים, מאסר על תנאי של 12 חודשים ופיצוי למתלוננת בסך 50,000 ₪. מכאן הערעור והערעור שכנגד. ערעור המערער מופנה הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין, וערעור המדינה מופנה רק כלפי גזר הדין.

הכרעת הדין

3. בית המשפט הרשיע כאמור את המערער בעבירות שפורטו לעיל, לאחר שקבע כי עובדות כתב האישום הוכחו מעבר לספק סביר (למעט בנוגע לפרט האיום בהכאת המתלוננת בעבירת האיומים). הכרעת הדין התבססה בעיקרה על עדות המתלוננת בפני חוקרת ילדים, וכן על מספר ראיות סיוע, וביניהן עדויות בנוגע למצבה הנפשי של המתלוננת והתנהגותה בתקופה בה בוצעו העבירות. באשר לעדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים - שצולמה ותומללה - קבע בית המשפט כי מדובר בעדות אמת מובהקת, המשקפת את מה שחוותה הקטינה ולא דברים שאחרים שמו בפיה. בית המשפט לא הסתפק כמובן בהתרשמות חוקרת הילדים, שהעידה ונחקרה בפניו, ובדו"ח שהגישה, אלא צפה בתיעוד החזותי של העדות, ומצא אותה עקבית, מדויקת, תואמת את גיל הילדה מבחינת תוכנה ולא לוקה בדרמטיות יתר. בין היתר, המתלוננת הזכירה בעדותה מוטיבים שנחרתו בזיכרונה, ונמצאו מעידים על אותנטיות וייחודיות - ריח איבר מינו של המערער ותחושת הכאב שגרמו לה זיפי זקנו בעת שליקק את איבר מינה.

           בית המשפט דחה את גרסת המערער כי אביה של הקטינה אמר לה להעליל על סבה בגלל סכסוך שלו עם המערער, שהתעורר בעקבות רצון של האם הגרושה לקחת את הקטינה לטיול בחו"ל אליו התנגד האב. נקבע שהימצאות האב בחדר בעת החקירה על ידי חוקרת הילדים התחייבה בשל גילה הצעיר מאוד של המתלוננת, אך האב היה פאסיבי במהלכה, לא תדרך את בתו ולא התערב בעדותה. בית המשפט הדגיש כי היעדר עקביות ואף בלבול מסוים בעדות הילדה לגבי ציר הזמן אינו חריג ביחס לגילה, ומקשה מאוד על קבלת טענה של מניפולציה של הקטינה כדי להעליל על המערער.