ע"פ 3568/13 גילברט פדידה נ' מדינת ישראל

השופט י' דנציגר:

1.        ביום 4.4.2013 הורשע המערער על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגנית הנשיא השופטת ר' יפה-כ"ץ והשופטים ו' מרוז ו-א' ואגו) ברצח בכוונה תחילה של המנוחה, רוזי פדידה ז"ל, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בית המשפט השית על המערער עונש של מאסר עולם.

2.        לפי כתב האישום, ביום 18.10.2008 נודע למערער כי למנוחה – גרושתו מאז שנת 1996 ואם שלושת ילדיו – יש בן זוג. למחרת, ביום 19.10.2008, גמלה בלבו של המערער ההחלטה לשים קץ לחייה של המנוחה. לשם הוצאת החלטתו לפועל הצטייד המערער בסכין והתקשר לבתו על מנת לוודא כי המנוחה נמצאת בדירה שברחוב בן יוסף 9/4 באשדוד, בה התגוררו השניים ביחד עד שהוצא צו מניעה זמני האוסר על המערער להיכנס לדירה בעקבות בקשה שהגישה המנוחה. בסמוך לשעה 15:30 הגיע המערער לרחוב בן יוסף וראה את המנוחה עומדת על יד בניין 9. המערער ניגש למנוחה וזו אמרה לו לעזוב את המקום, שכן אסור לו להתקרב אליה ולהטרידה. המערער שלף סכין ודקר את המנוחה בירך שמאל. המנוחה נפלה לאחור לתוך גינת הבניין והמערער טיפס לגינה, רכן מעליה, תפס אותה בידו האחת ובידו השנייה הוסיף לדקור אותה דקירות מרובות בבית החזה, בכתפיים ובזרועות בכוונה לגרום למותה. המנוחה ניסתה לגונן על גופה באמצעות ידיה ולדחוף את המערער מעליה, אולם המערער הוסיף לדקור אותה בידיה ובגופה. המנוחה זעקה לעזרה ושכנה ביקשה מהמערער לחדול ממעשיו, אולם הוא המשיך לדקור את המנוחה עד שדם החל לצאת מפיה, והוא הבין שהיא נפטרה. סמוך לשעה 15:33 התקשר המערער למשטרה והודיע שרצח את המנוחה. אנשי מד"א שהגיעו למקום תוך מספר דקות מצאו את המנוחה מוטלת ללא הכרה, ללא נשימה, ללא דופק וללא קולות לב. מותה של המנוחה נקבע על ידי רופא נט"ן בשעה 15:45.

3.        במשפטו לפני בית המשפט המחוזי לא כפר המערער בהמתת המנוחה, אך טען כי אין להרשיעו ברצח אלא בהריגה הואיל ובשעת ההמתה היה נתון תחת השפעה כבדה של התרופות מתדון וקולנקס אותן נטל. עוד טען המערער כי עובר להמתת המנוחה הוא קונטר על ידה, הן משום שצעקה עליו בפרהסיה והן משום שהתכוונה להפגיש את ילדיו עם בן זוגה החדש, דבר שיהיה בו כדי לפגוע ביחסיהם עמו. בנוסף טען המערער כי לא התקיים בו יסוד ה"הכנה" הנדרש, שכן הסכין שבאמצעותה המית את המנוחה הייתה ברשותו בזמן האירוע, מאחר שהוא נהג לשאת אותה דרך קבע, והוא לא הצטייד בה בשל כוונה לרצוח את המנוחה.

4.        טענותיו אלה של המערער, שנדחו על ידי בית המשפט המחוזי, הועלו אף לפנינו, תוך שהמערער מתעלם מממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ובפרט מהקביעה שגרסתו בדבר תחולת סייג השכרות היא גרסה כבושה, שלא ניתן הסבר כלשהו לכבישתה.

5.        בית המשפט המחוזי פסק כי ניתן היה להסיק בנסיבות המקרה דנן קיומה של החלטה להמית מהתנהגותו של המערער בעת האירוע – שליפת הסכין ונעיצתה בחלקים שונים של גופה של המנוחה ובפרט בפלג גופה העליון.

           עוד נקבע כי התגבש במקרה זה יסוד ההכנה, זאת נוכח הצטרפותן של העובדות הבאות: הצטיידות המערער בסכין; שליפתה של הסכין; הפניית הסכין לכיוון המנוחה; ודקירתה של המנוחה פעמים רבות. הודגש, כי אין לקבל את טענת המערער כי העובדה שהסתובב עם סכין מעידה על כך שהוא לא הצטייד בה במיוחד לשם קטילת המנוחה, ולוּ בשל העובדה שהמערער דקר את המנוחה לא באמצעות אותה סכין שאותה הוא נהג לשאת על גופו דרך קבע, אלא באמצעות סכין אחרת ("השברייה").