ע"פ 3536/12 פלוני נ' מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

1.        בית משפט המחוזי בירושלים- כבוד השופט מ' דרורי ובהסכמת סגן הנשיאה השופט צ' סגל והשופט מ' הכהן- הרשיע את המערער בעבירות של אינוס בת משפחה, ניסיון אינוס בת משפחה, מעשה סדום בבת משפחה, ניסיון מעשה סדום בבת משפחה, מעשה מגונה בבת משפחה, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים. המעשים המיוחסים למערער נעשו כלפי בתו של המערער (להלן: 'הבת' או 'הנפגעת'), למשך תקופה של ארבע שנים בהיותה בגילאים 9-12 שנים. גזר הדין הטיל על המערער מאסר בפועל של עשרים ושתיים שנים, מאסרים מותנים ופיצוי בשיעור של 25,000 ש"ח. הערעור מופנה כלפי הכרעת הדין וגזר הדין גם יחד.

           מעשי המערער שהתרחשו בבית המגורים של המשפחה כללו את האירועים הבאים: המערער הכריח את הנפגעת להיכנס לחדר השינה, הקרין בפניה סרטים פורנוגרפיים, חשף את איבר מינו ונגע באיבר מינה ובחזה. במקרה אחר, נישק המערער את הבת בניגוד לרצונה, ליקק את איבר מינה ואת חזה תוך שהוא אוחז בשתי ידיה בחוזקה.  המערער החדיר את אצבעו לאיבר מינה של הנפגעת ולפי הטבעת שלה, תוך שהוא גורם לה לכאב עז. כתוצאה מהמעשה, דיממה הבת מפי הטבעת. במספר הזדמנויות אף הציע המערער לבת כסף תמורת מעשיו, אך היא סירבה לכך. הבת התחננה בפני המערער כי יחדל ממעשיו, ובתגובה לכך הוא איים עליה שאם היא תספר על המעשים לאימה: "ארצח אותך ואשים אותה חיה בקבר". בהזדמנויות רבות אף נהג לחנוק את הקטינה ולהכותה באמצעות חגורה.

           באירוע אחר הכניס המערער את הבת לחדרה, נעל את הדלת, השליך אותה על המיטה ופשט את בגדיו. הבת התחננה בבכי שיניח לה, ובתגובה הוא הפשיטה וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המעשה הופסק רק בשל ניסיון של אחות הנפגעת להיכנס לחדר. בהזדמנויות נוספות אנס אותה המערער וביצע בה מעשים מגונים. בבית המשפט כפר המערער בכל המיוחס לו.

           מקריאת החומר עולה כי אף הליך הגשת התלונה על ידי הבת, שהביא לסיום המקרים, היה קשה ומורכב. הבת שהתגוררה בפנימייה בירושלים, עישנה סיגריה בניגוד לנהלי הפנימייה. בעקבות הפרה זו, הודיע צוות הפנימייה על התנהגותה להוריה והללו נקראו להגיע לפנימייה. מששמעה זאת  הנפגעת, היא הגיבה בחרדה וסיפרה בבכי לחברתה, תוך שהיא רועדת, על כך שמזה שנים אביה (המערער) אונס אותה ומבצע בה עבירות אלימות מין נוספות. עדות זו, שאותות האמת ניכרו בה היטב, גוללה הבת בפני חברתה, בפני רכז הפנימייה ולאחר מכן אף בפני מנהל הפנימייה. בסמוך לאירוע זה נחקרה הבת על ידי חוקר ילדים ונבדקה על ידי רופאת נשים. חוקר הילדים מצא את עדותה של הבת מהימנה. וממצאי הבדיקה של רופאת הנשים, שכללו קרעים בקרום הבתולים וורידים מוגדלים בפי הטבעת, גילו הלימה בין מצבה הקליני לתיאור העבירות עליהן דיווחה הבת בעדותה המוזכרת. חודשיים לפני האירוע המוזכר בו נתגלתה הפרשה, עברה הנפגעת אבחון על ידי פסיכולוג קליני שהתרשם כי ישנם סימנים רבים לכך שהנפגעת חשופה לפגיעה בעלת גוון מיני על ידי גבר בן משפחה.

2. בסמוך לגילוי הפרשה העידה הנפגעת בבית המשפט על-פי התנאים שקבע חוקר הילדים. משהחלה לתאר את מעשי העבירה שתוארו לעיל, ביקש הסניגור של המערער להפסיק את העדות ולשוחח עם מרשו. לאחר הפסקת ההתייעצות הודיע הסניגור כי על דעת המערער הוחלט להפסיק את העדות. אומנם הסניגור ביקש לדבר עם התביעה "על ניואנסים כאלה ואחרים", אך הוא הודיע לבית המשפט כי "עדותה מול החוקר מקובלת עליו ועליי", וכי הנפגעת לא תצטרך להופיע שוב בבית המשפט להשלמת עדותה וכי הם לא יבקשו לחקור אותה נגדית. מספר ימים לפני המועד שנקבע להמשך הדיון, העבירה המתלוננת מכתב לסניגור בו היא סיפרה ששיקרה בעדותה בהפללת אביה. בעקבות מכתב זה נחקרה הבת שוב על ידי חוקר ילדים שמצא את חזרתה מהתלונה כעדות שאינה אמינה. עם זאת, בבית המשפט העידה הנפגעת כי האמור במכתב הוא אמת. בישיבה הסמוכה לעדות זו, הודיע המערער כי הוא עומד על חפותו ומבקש לנהל את המשפט. בשיחות עם מנהל הפנימייה, שהתקיימו בחודשים הסמוכים לאירועים המתוארים, סיפרה הבת למנהל הפנימייה כי המערער אכן ביצע בה מעשים מיניים אך הדבר נעשה באשמתה- כתוצאה מכך שהיא פיתתה וגירתה אותו לעשות זאת. כעבור כחמישה חודשים מעדותה בה הכחישה את המעשים, העידה הנפגעת שוב, באישור חוקר הילדים, ובעדות זו חזרה הנפגעת על גרסת הפיתוי שמסרה למנהל הפנימייה. בעדות זו, תוך שהיא תולה בעצמה את האשם למעשי המערער וחוזרת על כך שהיא פיתתה אותו, שבה הנפגעת ואישרה שהאב אנס אותה.

           בית המשפט המחוזי כתב פסק דין מפורט ומנומק היטב, והרשיע את המערער במיוחס לו. בית המשפט קמא התרשם שהעדות בפני חוקר הילדים, בסמוך לגילוי הפרשה, היא עדות אותנטית של ילדה אינטליגנטית המספרת את אשר חוותה לרבות הדגמות וחיוויים נוספים המצביעים על אותות האמת בדבריה. בגרסה זו תמכה הנפגעת גם בחקירה השנייה והשלישית בפני חוקר הילדים, וזאת על אף שנאמר לה על ידי החוקר שאביה הכחיש את הדברים. כמו כן, בית המשפט התרשם בצורה חיובית מעדותה הראשונה של הנפגעת בבית המשפט, אשר הופסקה, כאמור, על ידי הסניגור. הבת העידה בבית המשפט בשלוש פעמים נוספות, בשתיים מהעדויות חזרה בה מהדברים וטענה ששיקרה בעדויותיה ובחקירותיה הקודמות, ובעדותה האחרונה מסרה את 'גירסת הפיתוי'. בנוגע לשתי העדויות בהן הכחישה הנפגעת את המעשים, בית המשפט השתכנע שעדויות אלה אינן אמתיות וכי המתלוננת התגלתה "כמניפולטיבית אשר מוכנה שלא לומר את האמת בפני בית המשפט". בית המשפט התרשם שעדותה האחרונה בה מסרה את גרסת הפיתוי, תוך שהיא חוזרת בה חלקית מכל גרסאותיה הקודמות ומאשימה את עצמה במעשי אביה- מחזקת את העדות הראשונה שאכן התקיימו מעשים מיניים בין הבת למערער. בנוסף, מצא בית משפט חיזוקים נוספים לעדות הבת אליהם אתייחס בהמשך.

           בערעור הדגיש הסניגור כי הנפגעת מסרה כמה גרסאות במהלך המשפט, ושאין כל סיבה, ובמיוחד בהליך פלילי, להעדיף דווקא את העדות המפלילה על פני העדויות האחרות. הסניגור הדגיש בפנינו שהסניגור הראשון, שהופיע בדיון בו נחקרה הנפגעת בפעם הראשונה, אשר טען שהוא מקבל את עדותה בפני חוקר הנוער וכי הוא אינו רוצה לחקור את הבת, העיד שהדבר נעשה על דעת עצמו בלבד ולא על דעת המערער. לכן, לטענתו, אין לראות בדברי המערער לא הודיה ולא ראשית הודיה. הסניגור היה מוכן להניח, וזאת על סמך הממצאים הרפואיים, שהבת עברה חוויה מינית, אך לטענתו, שאלה נפרדת היא האם נכון לייחס את המעשים דווקא לאביה. דעת הסניגור היא שהדבר לא הוכח מעל לספק סביר כנדרש להרשעה.