ע"פ 3497/14 יורי פולקוב נ' מדינת ישראל

השופטת ד' ברק-ארז:

1.        קטין שלן בחדרו של מדריך בפנימיה, שהוא גם ידיד המשפחה, סיפר לאמו בבוקר המחרת, כי הרגיש שהמדריך הושיט את ידו לעבר איבר מינו ונגע בו באמצע הלילה. האם היה די בראיות שהוצגו במקרה זה, ובמרכזן עדותו של הקטין, לצורך הרשעתו של המדריך? זו השאלה שעמדה במרכז הערעור שבפנינו, אשר כוון כנגד הכרעת הדין בלבד.

עיקרי התשתית העובדתית

2.        ההליכים המשפטיים נסבו על אירועים שהתרחשו בלילה שבין 27.6.2011 ל-28.6.2011. באותה עת, המערער עבד בפנימייה כמדריך ילדים, ואילו המתלונן, שהיה כבן 13 (ויכונה להלן גם: הקטין), התגורר במקום עם אמו ששימשה כאם בית. בין המערער לבין הקטין נוצרו יחסי חברות, והם נהגו לבלות יחד, באישור אמו של הקטין, ולעתים אף עמה. המערער העיד כי הקשר בינו לבין הקטין היה קשר של "חונכות", במסגרתו טיפל בקטין, שלא במסגרת תפקידו, ואף נהג לתעד את הפגישות שערך עמו. לטענת המערער, הדבר התבצע בהסכמת האם, ואילו היא העידה כי לא ידעה שזהו טיבם של המפגשים בין בנה לבין המערער. בערב שעליו נסב כתב האישום ביקש הקטין לישון בחדרו של המערער, ולאחר שהשניים פנו יחדיו לאמו של הקטין, היא הסכימה לכך. השניים אכלו יחד, ראו סרט אימה וכן סרט קומי, ולבסוף הלכו לישון – בשתי מיטות סמוכות שהיו במקום. למחרת, כאשר הקטין פגש באמו הוא סיפר לה ש"יש מצב" כי המערער נגע באיבר מינו בלילה. האם אשר הכירה היטב את המערער ושיחסיה עמו היו טובים שאלה את הקטין אם הוא בטוח בדברים, ואם ייתכן שדמיין אותם או שנגע בעצמו. הקטין השיב על כך בשלילה. הדברים שמסר המתלונן לאמו הובילו בסופו של דבר להגשת תלונה נגד המערער, ובהמשך לכך להגשת כתב אישום נגדו.

כתב האישום וההליכים עד כה

3.        נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"פ 13875-07-11, השופט ש' אטרש). על-פי כתב האישום, בעת שהמתלונן לן בחדרו של המערער, בסמוך לשעה 04:00, המערער הושיט את ידו ונגע באיבר מינו של הקטין, בעת שזה שכב כאשר גופו פונה לעברו של המערער. המערער, כך נטען, מישש ועיסה את איבר מינו של הקטין מבעד למכנסיו. המערער חדל מכך כאשר הקטין חש בדבר והתעורר משנתו, ואז משך המערער את ידו מהקטין. בשל כך, יוחסה למערער עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) ו-(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק זה.

4.        בבית המשפט המחוזי העידו מטעם התביעה הקטין עצמו, אמו וחוקרת הילדים שחקרה אותו בסמוך לאחר הגשת התלונה. בנוסף, העידו שוטרים נוספים שהיו מעורבים בחקירת הפרשה. מטעם ההגנה העיד, בראש ובראשונה, המערער עצמו. כמו כן, העידו אמו ואחיו, חוקרת שנכחה בחקירתו במשטרה, וכן פסיכיאטר שערך חוות דעת מומחה באשר להיתכנות שהקטין דמיין את האירוע שעליו דיווח (חוות דעת שנערכה על בסיס מסמכים שהוצגו למומחה מההליך המשפטי ומחקירותיו של הקטין). הגנתו של המערער התמקדה בטענה כי המתלונן דמיין את האירוע, בהיותו שרוי במצב שבין ערות לשינה, וכי אין לסמוך על עדותו הגם שהוא מאמין בתלונתו, מבחינתו הסובייקטיבית.

5.        לאחר שבחן את מכלול העדויות החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בעבירה המיוחסת לו. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי האמין למתלונן וקבע כי עדותו הייתה מהימנה, סבירה והגיונית. עדותו של הקטין תוארה כקוהרנטית, ונקבע כי לא נמצא יסוד לכך ש"ערבב" בין מציאות לדמיון. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהקטין העיד בעקביות כי התעורר מחלום שחלם בשל הנגיעה שבה חש, וכן חזר והעיד על תחושתו בעת שהתעורר כאשר המערער נגע באיבר מינו, ועל כך שראה את ידו של המערער "נלקחת לאחור". בית המשפט המחוזי אף התייחס לעדות הקטין באשר לתוכן החלום שחלם, ומצא את עדותו אמינה גם בעניין זה. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי הצביע על "סימני האמת" העולים מהתנהגותו של המתלונן לאחר האירוע, כאשר נמנע מיצירת קשר עם המערער. כך גם עדות אמו של המתלונן הותירה על בית המשפט המחוזי רושם שהוגדר כ"חיובי ומהימן", תוך שלילתה של מגמת הפללה. מנגד, בית המשפט המחוזי התרשם כי עדותו של המערער לא הייתה אמינה. בית המשפט המחוזי ציין כי המערער הגיב בתחכום לשאלות שנשאל, והתיימר לנתח את גרסת הקטין כבעל מומחיות. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי שלל את הגרסה שהציג המערער ביחס לאישום וכן טיעונים נוספים שהעלה, כגון אי ההסתברות של נגיעה מצדו באיבר מינו של הקטין בהתחשב במיקום המיטות.

6.        בנוסף לקביעות אלה, ששימשו כבריח התיכון להכרעת הדין, בית המשפט המחוזי הצביע על חיזוקים נוספים שעלו מחומר הראיות, ובכלל זה העובדה שבמחשבו של המערער נמצאו תמונות של קטינים עירומים, כתוצאה מגלישה באתרי אינטרנט. המערער העדיף שלא לפרט בחקירתו במשטרה את ההסברים לכך, ובסופו של דבר הציג גרסה רלוונטית רק בעדותו במשפט. לדבריו, הוא עשה שימוש בתמונות לצורך הכנת מצגת על התעללות מינית, מצגת שככל הנראה נערכה לשימושו ועניינו האישי. בית המשפט המחוזי התייחס גם לכך שהמערער בחר לענות רק על חלק מן השאלות שנשאל בחקירתו, דבר שפגם באמינות גרסתו.