ע"פ 34134-08-14 בלינוב נ' מדינת ישראל

המערער הורשע בבית משפט קמא בעבירה של תקיפה בגין חבלה ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין. התקיפה התבטאה בכך שהמערער תקף את המתלונן בנגיחה בראשו והיכה אותו באגרופים בשפתו. שפתו של המתלונן נחתכה והוא נזקק לתפרים. הרשעתו של המערער היתה לאחר שמיעת ראיות. בית משפט קמא (כב' השופטת ד' שריזלי) הטיל על המערער את העונשים הבאים:

1.6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות.

2. מאסר על תנאי בן 8 חודשים.

3.קנס כספי בסך 1,000 ₪.

4.פיצוי בסך 2,500 ₪ שיועבר למתלונן.

הערעור שבפנינו נסוב מלכתחילה הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

לאחר ששמענו את הטיעונים המלצנו בפני המערער וב"כ לחזור בהם מהערעור על הכרעת הדין והמלצתנו זו התקבלה. הנימוקים להמלצתנו עלו כחלק מהדיון בפנינו, לפיכך הערעור על הכרעת הדין נדחה.

באשר לענישה:

לטענת הסנגור, החמיר בית משפט קמא עם המערער יתר על המידה. המערער הוא יליד 1965 וזו לו הרשעתו הראשונה. מדובר באירוע שהתחיל והסתיים בדקות ספורות. המערער הושיט עזרה מיד ובמקום למתלונן ויש לתת לכך משקל.

עוד מפנה הסנגור לפסקי-דין שניתנו על-ידי אותו מותב עצמו והמשקפים מעשי אלימות קשים יותר, כך לטענת הסנגור, ועדיין הענישה לא מתקרבת אפילו לענישה שהוטלה בתיק הנוכחי.

התביעה טוענת כי בית משפט קמא לא שגה לאורך כל הדרך בנושא הענישה, לא באשר לקביעת המתחם ולא בשלב השני בתרגומו לכלל ענישה אופרטיבית.

המדינה מפנה לכך שמדובר הן בנגיחה, הן באגרופים שהוטחו בפניו של המתלונן וכל זאת על לא עוול בכפו. מתחם הענישה שקבע בית משפט קמא נע בין 4 חודשים כרף תחתון ל- 7 חודשים. המתחם ראוי. בית משפט מיקם את המערער קרוב לרף העליון כאשר השית עליו 6 חודשים, אולם איזן זאת בכך שהמאסר שעל המערער לרצות הוא בדרך של עבודות שירות.

שקלנו את טיעוני הצדדים ודעתנו כי יש מקום להתערבות מסוימת בענישה.

באשר למתחם – נראה לנו כי מתחם שתחילתו ב- 3 חודשי מאסר נכון וראוי יותר במקרה הנוכחי. המתחם לעולם נקבע בהתאם למעשה העבירה בנסיבותיו. הנסיבות בתיק הנוכחי מצביעות על כך שהמערער ככל הנראה הגיב בחמימות מח, אולם אין מדובר בתכנון אלא במעשה ספונטני, לא ראוי ואלים. אנו מייחסים משקל רב לכך שהמערער היכה על חטא מיד בצורה המשמעותית ביותר שניתן להעלות על הדעת, קרי: הוא הושיט למתלונן עזרה מיד ובמקום לפני שרשויות החוק אמרו את דברם ובכך הוכיח כי הוא מבין שנהג שלא כשורה.

לענין הושטת העזרה אנו רואים לציין כי המערער ביקש מעובד שהיה עמו לנסוע עם המתלונן לבית החולים ובכך, כאמור, דגש נוסף על היבט החרטה והכאה על חטא.