ע"פ 30047-01-15 תומר עדיקה נ' מדינת ישראל

השופט י' נועם:

1.לפנינו ערעור על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מינטקביץ), בת"פ 40081-10-13. בהכרעת-דין מיום 8.5.14 הורשע המערער בעבירות שלהלן: איומים – לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק); התנהגות פרועה במקום ציבורי – לפי סעיף 216(א)(1) לחוק; והעלבת עובד ציבור – לפי סעיף 288 לחוק. ההרשעה ניתנה על-יסוד הודאתו של המערער, במסגרת שני כתבי-אישום שהוגשו נגדו, הן בתיק הנ"ל והן בת"פ 40319-10-13. בגזר-הדין, שניתן ביום 24.12.14, נידון המערער כדלהלן: לחודשיים מאסר על-תנאי, שלא יעבור בתוך שלוש שנים עבירת איומים; ל-20 ימי מאסר על-תנאי, שלא יעבור בתוך שנתיים עבירת התנהגות פרועה במקום ציבורי או העלבת עובדי ציבור; לשירות לתועלת הציבור, בהיקף של 180 שעות; ולפיצוי שתיים מעדות התביעה בת"פ 40319-10-13, בסכום של 1,500 ₪ לכל אחת. בנוסף הוטל על המערער צו מבחן לתקופה של שנה.

הודאתו של המערער ניתנה בגדרו של הסדר-טיעון, לפיו הוסכם כי המשיבה תעתור לשירות לתועלת הציבור ולפיצוי המתלוננות באישום הראשון, זאת בכפוף לקבלת תסקיר חיובי משירות המבחן; וכי המערער יהיה חופשי בטיעוניו לעונש.

2.על-פי עובדות כתב-האישום בת"פ 40319-10-13, ביום 1.2.13 הגיע המערער למרפאה על-מנת כדי להחליף תחבושת בידו. רופא במקום הנחה את המערער להירשם בדלפק הקבלה בטרם קבלת טיפול, אך המערער סרב להישמע להנחיותיו באומרו: "השרמוטה הזו עם הפרצוף שלה תחבוש לי את האצבע?". משביקשה מזכירה רפואית מהמערער לחדול מהתנהגותו, ואמרה לו כי עליו להתבייש במעשיו, החל המערער לגדף את המזכירה הרפואית ואמר לה: "תסתמי את הפה, זונה", וכן איים עליה כי "יקרע לה את הצורה", וכי "לאחר שיטפל בה, היא תזדקק לכירורג פלסטי". כתוצאה ממעשיו של המערער, נאלצה האחות לצאת מחדרה במהלך טיפול. לאחר שהמזכירה הרפואית רשמה את המערער בדלפק הקבלה, ניגש המערער לארון הציוד הרפואי, המצוי בעמדת הצוות הרפואי, והחל לפתוח מגירות ללא היתר מצוות המרפאה, בחפשו אחר תחבושות. הוא המשיך לחפש תחבושות במגירות למרות שהמזכירה הרפואית ביקשה ממנו מספר פעמים לחדול ממעשיו ולצאת מעמדת הצוות הרפואי. בגין מעשים אלו הורשע המערער, כאמור, בעבירות איומים והתנהגות פרועה במקום ציבורי.

על-פי עובדות כתב-האישום בת"פ 40881-10-13, ביום 8.4.13 עוכב המערער על-ידי שוטר תנועה, בשל חשד לביצוע עבירת תעבורה. המערער גידף את השוטר במילים בוטות: "כל המשפחה שלי שוטרים, אני אוציא אותך קטן, בן זונה, מזדיין יא משועמם", ובהמשך הוסיף: "יא מזדיין, יא חתיכת אפס, אתה כזה קטן, כולה שוטר בן שרמוטה". בהמשך, לאחר שהמערער עוכב על-ידי השוטר, בשל סירובו להתלוות אליו לתחנת משטרה, אמר המערער לשוטר: "אתה יכול ללקק לי...". בגין מעשים אלו הורשע המערער בעבירת העלבת עובד ציבור.

3.המערער הִנו בן 31, נשוי ואב לילדה. עד לאירועים הנדונים, תִפקודו היה נורמטיבי, ואין לחובתו הרשעות קודמות. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי המערער סיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות מלאה, ושירת שירות צבאי מלא כלוחם קרבי בצנחנים. עם סיום השירות הצבאי עבד המערער במשך כשנתיים כמאבטח, ובהמשך – סיים תואר ראשון במנהל עסקים ב"מכון לנדר", בהצטיינות. לאחר לימודיו עבד כמנהל ייבוא במפעל מזון במשך ארבע שנים, אך פוטר מעבודתו על-רקע חיכוכים במקום העבודה. עוד עולה מהתסקיר, כי העבירות בוצעו בתקופה שבה היה נתון המערער במשבר נפשי, מחמת קשיי הסתגלות לחיי הנישואין וקשיים בהתמודדות עם פיטוריו. בתקופה זו סבל הלה מהתקפים חרדתיים ובהמשך – דיכאוניים, אשר טופלו על-ידי רופא המשפחה בתרופה נוגדת דיכאון וחרדה. כיום הוא עובד באופן יציב ותומך באמו החולה. בתסקיר הראשון, מיום 15.9.14, ציין שירות המבחן כי המערער התקשה לקבל אחריות מלאה על מעשיו, הציג עצמו כקורבן לנסיבות ושלל נכונות לקבל סיוע טיפולי במסגרת שירות המבחן, כמו-גם יכולת לבצע צו שירות לתועלת הציבור. לאור האמור, נמנע שירות המבחן בתסקיר הראשון מלהמליץ על אי-הרשעה בדין, והמליץ על הטלת מאסר על-תנאי, קנס ופיצוי למתלוננים.

על-פי החלטת בית-המשפט, הכין שירות המבחן תסקיר משלים בעניינו של המערער. בתסקיר המשלים מיום 18.12.14, ציין שירות המבחן כי המערער שיתף פעולה בשיחות טיפוליות, והביע חרטה על מעשיו, כמו-גם אמפתיה לנפגעות העבירה. שירות המבחן התרשם ממוטיבציה של המערער לשינוי דפוסי התנהלותו, תוך התגייסות להליך טיפולי-שיקומי במסגרת שירות המבחן. לאור האמור, ולנוכח העובדה שהמערער ביצע את העבירות בתקופה שבה היה נתון במשבר נפשי, אגב תופעות של חרדה ודיכאון, ראה שירות המבחן לנכון לשקול בשנית את שאלת ההרשעה בדין, זאת, בין-השאר, בשל "היתכנות לפגיעה קונקרטית בפרנסתו, שכן הוא מנסה להתקבל היום למערך הכבאות". על כן המליץ שירות המבחן בתסקיר השני להסתפק בצו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, בצד צו מבחן לשנה.

4.בגזר-דינו התייחס בית-משפט קמא לחומרת מעשיו של המערער כלפי הצוות הרפואי, בציינו כי אין מקום לגלות סבלנות או סלחנות כלפי מי שמגלה יחס מחפיר, כפי שגילה המערער, כלפי אנשים שתפקידם לסייע לנזקקים לטיפול רפואי; ובהתחשב במכלול הנסיבות, קבע כי מתחם הענישה ההולם בגין האישום הראשון נע בין מאסר על-תנאי ושירות לתועלת הציבור לבין מאסר בפועל לריצוי של ממש. בכל הנוגע לאישום השני, ציין בית-משפט קמא, בין-היתר, כי מעשיו של המערער מלמדים על זלזול בחוק ובגורמי אכיפת החוק; וסבר כי מתחם העונש ההולם לגבי אישום זה נע בין מאסר על-תנאי לבין מאסר קצר בעבודות שירות. בכל הנוגע לקביעת העונש המתאים, הביא בית-משפט קמא בחשבון את הודאתו של המערער, ואת תִפקודו החיובי והנורמטיבי עד למעידות הפליליות הנדונות, את הרקע לביצוע העבירות – עת סבל המערער ממצוקה נפשית בתקופה הרלבנטית, ואת קבלת האחריות למעשים והנכונות להשתלב בהליך טיפולי. נסיבות אלו הצדיקו, לשיטתו של בית-משפט קמא, השתת עונש מתאים המצוי ברף הנמוך של מתחמי הענישה. עם זאת, לא מצא בית-משפט קמא מקום להימנע מהרשעה; זאת בעיקר בשל הנסיבות החמורות של האירוע במרפאה, והעובדה שהמערער נכשל בהתנהגות פלילית דומה בשתי הזדמנויות נפרדות. בנוסף ציין בית-משפט קמא, כי לא מצא שתיגרם פגיעה קונקרטית במערער כתוצאה מהרשעתו, בעוצמה שעולה על חומרת המעשים; והוסיף והעיר, כי כוונתו של המערער לבקש להצטרף לשירותי הכבאות אינה יכולה להצדיק הימנעות מהרשעה בדין. בשולי הדברים, העיר בית-משפט קמא, כי אינו משוכנע שההרשעה תחסום את דרכו של המערער להצטרף לשירותי הכבאות, ככל שיימצא מתאים מהבחינות האחרות להצטרף למערך כיבוי האש. על-כן השית בית-משפט קמא על המערער את העונשים שצוינו לעיל.

5.בהודעת ערעור מפורטת מלין המערער נגד הרשעתו בדין. הוא גורס, כי שגה בית-משפט קמא עת החליט להרשיעו בניגוד להמלצה המפורטת של שירות המבחן, וחרף הנסיבות הייחודיות שבעטיין נקלע לביצוע העבירות, באירועים ספונטניים, ללא תכנון מוקדם. בהקשר זה הדגיש ב"כ המערער, כי העבירות בוצעו בתקופה שבה היה נתון מרשו במשבר נפשי וסבל מחרדה ודיכאון; והוסיף וציין, כי המערער נעזר מזה כשנה וחצי בתרופה נוגדת דיכאון ובמעקב רפואי פסיכיאטרי, בין-היתר על-רקע ביצוע העבירות הנוכחיות והבנתו שהוא זקוק לסיוע והתערבות רפואית-פסיכיאטרית. לגרסתו, ראוי להסתפק במקרה הנדון בסיום ההליך ללא הרשעה בדין, זאת לנוכח – נסיבותיו האישיות של המערער, תפקודו הנורמטיבי בעבר, יחסו לביצוע העבירות, הבעת חרטה כנה על התנהגותו, הסבירות הנמוכה להישנות המעשים בעתיד, וההערכה לפיה הרשעה בדין תחסום בפניו אפשרויות תעסוקה בעתיד – בכלל, ובשירותי הכבאות – בפרט.