ע"פ 2988/14 מדינת ישראל נ' פלוני

השופט ע' פוגלמן:

           לפנינו ערעור המדינה על קולת העונש בגזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב) שבגדרו הושתו על המשיב 48 חודשי מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירת אלימות שהיא פשע למשך תקופה של 3 שנים; וקנס כספי בסך 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו.

1. בכתב אישום מתוקן שעליו הוסכם במסגרת הסדר טיעון יוחסה למשיב עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). לפי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 6.1.2013 בשעה 22:00 פרצה קטטה במתנ"ס בכפר בצפון הארץ בין צעירים בני שתי משפחות שונות. במהלך הקטטה הגיע למקום המשיב, יחד עם צעירים נוספים, כשהוא נושא סכין גדולה. בשלב כלשהו ניגש המשיב למתלונן ודקר אותו באמצעות הסכין דקירה עמוקה בבטנו. כתוצאה מהדקירה נגרמו למתלונן חבלות חמורות ובין היתר פגיעה באונה הימנית, חתך עמוק המגיע עד הווריד הכִבדי המרכזי ודימום מסיבי בחלל הבטן. המתלונן הובהל לבית החולים, שם בוצעו בו פתיחת חזה, עיסוי לב פתוח ופתיחת בטן לצורך ניתוח וטיפול בדימום ובחבלות. בית המשפט המחוזי (כב' השופט כ' סעב) הרשיע את המשיב לפי הודאתו בעבירה שיוחסה לו כאמור.

2. קודם שגזר את עונשו של המשיב הוגש לבית המשפט תסקיר בעניינו מאת שירות המבחן. מהתסקיר עולה כי המשיב, יליד 1990, הוא בן למשפחה בת 9 נפשות. המשיב השלים 12 שנות לימוד שבמהלכן עבד לפרנסת המשפחה שנתקלה בקשיים חומריים שונים. אשר ליחסו לעבירה נושא ערעור זה – שהיא לו הרשעה ראשונה בפלילים – צוין כי המשיב קיבל אחריות על מעשיו; הביע כאב וצער בשל מעצרו; וכן הביע אמפתיה כלפי המתלונן והנזק שגרם לו. כמו כן נמסר כי נערכה "סולחה" בין שתי המשפחות וכי בני משפחת המשיב שילמו למשפחת המתלונן סכום של 200,000 דולר (להלן: הסכם הסולחה). אשר לעונש הביע שירות המבחן את עמדתו כי לצד ענישה ברורה ומוחשית יש צורך בהליך טיפולי שיסייע למשיב להתמודד עם מטענים רגשיים שונים. בנתון לאמור הומלץ כי ככל שבית המשפט ישקול הטלת עונש מאסר בפועל יומר עונש זה בעבודות שירות לצורך בחינת השתלבות המשיב בהליך טיפולי. ללא הליך טיפולי, כך נמסר, הסיכון להישנות התנהגות אלימה מצד המשיב הוא גבוה.

3. בבואו לגזור את עונשו של המשיב עמד בית המשפט על הערך החברתי שנפגע כתוצאה מביצוע העבירה ועל ההכרח כי תופעת האלימות הפושה בחברה הישראלית תתקל ביד קשה מצד מערכת החוק באמצעות ענישה חמורה ומרתיעה. בית המשפט ציין כי בעקבות מעשי המשיב נפגע המתלונן באורח קשה, נגרמו לו נזקים חמורים והוא אף לקה בעיוורון. לצורך קביעת מתחם העונש ההולם עמד בית המשפט על מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים וכן על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ובהן פגיעתו הקשה של המתלונן והסכנה שנשקפה לחייו; האכזריות הקשה שבה נקט המשיב; והעובדה שהאחרון הגיע לזירת האירוע כשהוא חמוש בסכין גדולה. בנתון לאמור העמיד בית המשפט את מתחם העונש בענייננו בטווח שבין 3 לבין 7 שנות מאסר בפועל, "בצירוף ענישה נלווית". בבואו לגזור את עונשו של המשיב בתוך המתחם שנקבע עמד בית המשפט על הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ובהן המלצת שירות המבחן; הודאת המשיב בעובדות כתב האישום המתוקן; הבעת הצער והחמלה כלפי המתלונן; וכן הסכם הסולחה שנערך בין המשפחות, אף שהודגש כי אין מדובר בשיקול ענישתי מכריע. נוכח כל האמור גזר בית המשפט על המשיב עונשים כאמור ברישה של פסק דין זה.

4. מכאן ערעור המדינה המכוון לקולת העונש שנגזר על המשיב. המערערת סבורה כי מעשיו של המשיב היו כרוכים בסיכון מוחשי וממשי לחיי אדם; וכי במציאות הקיימת, שבה פתרון סכסוכים נעשה תדיר בדרך של סכינאות ואלימות, יש צורך להביע באופן חד וברור את הסלידה החברתית ממעשים מעין אלה באמצעות ענישה חמורה. לשיטת המערערת, בית המשפט השית על המערער עונש קל שאינו הולם את חומרת מעשיו ואת השלכותיהם הקשות, תוך סטייה ממדיניות הענישה המקובלת. בגזירת עונשו הקל של המשיב, כך נטען, לא ייחס בית המשפט משקל הולם לשיקולי הענישה השונים ולאיזון הראוי בין הנסיבות לקולה ולחומרה בענייננו – שבו גוברות בבירור הנסיבות לחומרה. עוד נטען כי התנהגותו של המשיב פגעה קשות בערך השמירה על כבוד האדם וגופו; כי לאחר האירועים נמלט המשיב מהמשטרה משך כ-20 ימים עד להסגרתו; וכי מעשיו החמורים והאכזריים של האחרון גוברים על נסיבותיו האישיות כעולה מתסקיר שירות המבחן. המערערת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט לא ייחס משקל הולם לפגיעות הקשות שנגרמו למתלונן, ובכלל זאת בצקת מוחית; עיוורון; וקשיים גופניים שונים, כגון היעדר שליטה בסוגרים, המחייבים עזרה חיצונית צמודה ויומיומית. עוד עמדה המערערת על הצורך החברתי שבהחמרה עם עברייני אלימות תוך יצירת מסר ענישתי מרתיע וחד משמעי לגביהן.

5. בדיון שהתקיים לפנינו התנגד בא כוח המשיב להחמרה בענישה, תוך שסמך את ידיו על גזר הדין של בית המשפט המחוזי. צוין כי המשיב לא השתתף בקטטה מראשיתה אלא רק הצטרף אליה; כי חרף הפגיעה הקשה במתלונן, נסיבותיו האישיות של המשיב מטות את הכף לעבר הקלה בענישה; כי הסיבה שהמשיב לא הסגיר עצמו למשטרה מיד הייתה החשש מפני נקמת דם; וכי בית המשפט איזן נכונה בין השיקולים השונים. עוד נטען כי הסכסוך שהתגלע בין המשפחות נפתר באמצעות הסכם הסולחה וכי משפחת המשיב שילמה למשפחת המתלונן סכום נכבד, דבר המשרת את האינטרס הציבורי שבשמירת הסדר והשלום. לבסוף טען המשיב כי מקור הנזקים הקשים שנגרמו למתלונן הוא בין היתר "חוסר מזל" בשל כך שהסכין פגעה בעורק ראשי בגופו.

           בתסקיר משלים מיום 14.1.2015 שהוגש לעיוננו חזר שירות המבחן על עיקרי הדברים שמסר בתסקירו הראשון והוסיף כי במאסר עד כה לא נרשמו עבירות משמעת מצד המערער; כי נשלל שימוש מצדו בחומרים פסיכו-אקטיביים; וכי הוא זוכה לביקורים ולתמיכה מצד משפחתו. בצד האמור נמסר כי מידע מטעם גורמי הטיפול בבית הסוהר לא הובא לידי שירות המבחן עד למועד הגשת התסקיר על אף שנתבקש.

6. לאחר בחינת נימוקי הערעור ותסקירי שירות המבחן, וכן לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן שעונש המאסר בפועל שהושת על המערער בבית המשפט המחוזי יועמד על 6 שנות מאסר בפועל. אף כי כלל נקוט הוא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בעונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, המקרה שלפנינו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות כאמור, נוכח סטייה מהותית ממדיניות הענישה הראויה (ראו והשוו: ע"פ 1178/14 מדינת ישראל נ' מיכלאשוילי, פסקה 7 (23.6.2014); ע"פ 5960/13 מדינת ישראל נ' עון, פסקה 7 (23.4.2014)). התופעה הפסולה של שימוש בנשק קר במהלך תגרות אלימות ולמטרת פתרון סכסוכים – שזכתה בפסיקתנו לכינוי "תת-תרבות הסכין" – ראויה להוקעה מכל וכל ועליה לגרור בצדה ענישה מחמירה ומרתיעה (בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (22.4.1994); ע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (29.10.2008); ע"פ 8912/13 מדינת ישראל נ' טל, פסקה 11 (13.2.2014)). בהתאם, בית משפט זה נתן דעתו לא אחת לחומרה הרבה שבה יש לראות מעשים מעין אלה. כפי שציינה חברתי השופטת א' חיות, "תופעה נלוזה זו שהפכה שכיחה מדי במקומותינו והקלות הבלתי נסבלת שבה נעשה שימוש פוגעני ולעיתים קטלני בסכין, מחייב תגובה עונשית הולמת שבמרכזה יעמדו שיקולים של הרתעה וגמול" (ע"פ 9184/06 מדינת ישראל נ' כהן, פסקה 17 (19.9.2007); עוד ראו: ע"פ 3573/08 עוואדרה נ' מדינת ישראל, פסקה 45 (13.4.2010); ע"פ 8242/13 מוראד נ' מדינת ישראל, פסקה יא (7.5.2014)). עמד על כך השופט י' דנציגר באחת הפרשות: